הניצחון שהפך את מכבי ת"א לקבוצה

יהיה זה עוול להכתיר שחקן אחד במכבי תל אביב לגיבור המשחק. מדובר במאמץ קבוצתי אדיר, הרואי, בלתי נשכח, כשבכל פעם שחקן אחר סחב על גבו את השק הכבד עמוס האבנים – התבוסה המבישה במשחק הראשון, ההילה של אוברדוביץ', הטירוף באואקה, השיפוט הביתי המביש, ההבנה החדה והברורה שהפסד גומר את העונה. ובכל זאת, אפשר לציין חמישה שסחבו קצת יותר מהשאר: יוגב אוחיון, דייויד בלו, תיאו פפאלוקאס, קית' לנגפורד ודווין סמית.

יוגב אוחיון הוא הדבר הכי מרגש שקורה השנה בכדורסל הישראלי. הפריצה שלו במכבי היא מקור לאופטימיות ותקווה שלא הכל אבוד פה. זה היה משחק חריג אפילו לעונה חלומית כמו שאוחיון מספק. הוא היה אמיץ, קשוח, בטוח. יכולתו במשחק כה מכריע, באולם כה קשה, היא סימן לכך שאוחיון רחוק משיאו – הוא עוד יהיה הרבה יותר טוב.

אחרי המשחק הראשון, נכתב כאן שדייויד בלו הוא השחקן היחיד בשתי הקבוצות שיום טוב שלו מפרק יריבה, כל יריבה. למזלה של מכבי, בלו, שחווה עונה לא טובה מבחינה התקפית, היה שם ברגע הנכון. רוח הלחימה שלו, ההגנה המצוינת, הפיזיות והיותו קלע שאין טווח רחוק מדי בשבילו, הבהירו באואקה מדוע בלאט סומך עליו ומאמין בו ולא באליהו.

דווין סמית מוערך כשומר האישי הטוב במכבי, והתקבע בתודעה כשחקן שעיקר תרומתו בהגנה. אבל מול פנאתינייקוס היו לו סלי קלאץ' אדירים, ששמרו על הביטחון העצמי של מכבי לאורך כל הערב.

קית' לנגפורד לא מספיק מוערך. משום מה תמיד דואגים להזכיר את ימיו בחימקי, מציינים שמדובר בשחקן שיודע לככב רק בקבוצות קטנות, מבליטים את הטעויות, ולא מחמיאים מספיק לפעולות הטובות. ובכן, קית' לנגפורד הוא עוגן התקפי במכבי, ויותר מזה – מבחינת תרומה סטטיסטית מדובר במניה בטוחה. מאז שג'ורדן פארמר עזב את מכבי, לנגפורד רשם רק משחק אחד בו קלע פחות מ-10 נקודות. במשך תשעה משחקים רצופים הוא רושם דאבל-פיגרס, ומתפקד כאיש שמחלץ את מכבי מכל תרגיל תקוע.

השורה הסטטיסטית של תיאו פפאלוקאס מוכיחה שמספרים לא תמיד מספרים את הסיפור. בשלוש הדקות האחרונות של הרבע הרביעי פפאלוקאס לא שיחק כדורסל, הוא נלחם על מורשתו. הוא נלחם בפנאתינייקוס ואוהדיה שהאכילו אותו מרורים, בבלאט שייבש אותו לאורך העונה, ובעיקר - ביכולת להוכיח לעצמו פעם נוספת שעדיין יש לו את זה. ובכן, יש לו את זה.

אף בן-אדם לא יכול להרוג רוח.

אחרי המשחק הראשון בסדרה נכתב כאן שהבלוף של מכבי תל אביב נחשף, שכל האלתורים שאפיינו העונה את משחקה נדרסו תחת המכבש היווני, שמדובר בקבוצה נטולת מנהיג ושיטת משחק. הניצחון המפואר באתונה לא הפך את מכבי בן לילה לקבוצה מעולה עם סגנון מובהק, שיכולה לראות עצמה פייבוריטית מול אוברדוביץ' ושחקניו. אבל הניצחון הזה כן הפך את מכבי סוף סוף לקבוצה. לקבוצה שהיא הייתה יכולה להיות, לקבוצה שהיא חייבת להיות מעתה.

זאת הייתה הפעם הראשונה העונה שמכבי ניצחה קבוצה יותר טובה ממנה. פאו, עם אוברדוביץ', דיאמנטידיס ושאראס, עם החוכמה של באטיסט, הקו הקדמי החזק והקהל האדיר, היא עדיין קבוצה יותר טובה ממכבי.

לפני יומיים פאו הציבה למכבי מראה מול הפנים ואמרה לה "ככה את נראית וזה מה שאת שווה". ומכבי נעלבה. היא לא ידעה שהיא כזאת: קבוצה מאלתרת, ללא מנהיגים ודרך. כאן נכנסו לתמונה מילים כמו "כבוד" ו"גאווה", כי בסופו של דבר, כשמנמיכים את כל רעשי הרקע בספורט, נשארים עם אנשים שנלחמים בהווה על איך ייראה העבר שלהם בעתיד.

לאורך העונה מכבי לא השאירה שום סיבה לזכור ממנה משהו, ואחרי התבוסה המחפירה ביום שלישי בלאט ושחקניו הבינו שמשהו חייב להשתנות. הרי הגנה אגרסיבית כפי שמכבי הציגה, סגירת קשת השלוש במחצית השנייה, ניצול המיס-מאץ' של סופו ובאטיסט בחצי הראשון והמיס-מאץ' של סמית ושאראס בחצי השני, החמישייה הפותחת של בלאט – החמישייה הנכונה לשם שינוי, ללא גימיקים והתחכמויות, הדקות הארוכות בהן מכבי שיחקה עם שני גבוהים - שון ג'יימס היה לאקס-פקטור של מכבי בהגנה - ובכך הצליחה לסגור את הצבע ולגרום לפאו לזרוק מספר שערורייתי של 32 שלשות, העובדה שסוף סוף בלאט שם את הכדור בידי הרכזים והעניק לאוחיון ופפאלוקאס 39 דקות משותפות לעומת 20 במשחק הראשון בסדרה – כל אלה יכלו והיו צריכים לקרות כבר לפני יומיים, ואם להיות קטנוניים, כבר לפני חודשיים.

אבל עד לפני יומיים לא הייתה מראה, ולא הייתה תבוסה, והכבוד לא נרמס. פאו החטיפה למכבי סטירה שגרמה לה להתעורר ולהבין מה היא צריכה לעשות ואיך עליה להיראות, ובכך, הענקית היוונית הכניסה את עצמה לבעיה.

על אף שהרוח בגבה של מכבי, והיא חוזרת לשני משחקים ביד אליהו, היא עדיין לא הפייבוריטית בסדרה. לנצח את פנאתינייקוס של אוברדוביץ' שלוש פעמים בתוך שבועיים-שלושה, זו משימה כבירה שרק יחידי סגולה יכולים לה.

פאו של השנה היא קבוצת חוץ מצוינת, והיא מסוגלת לנצח ביד אליהו. בתבוסה הגדולה ביום שלישי פאו הבהירה למכבי לאיזה רמה היא צריכה לעלות כדי להחשיב את עצמה לקבוצה הראויה להימנות על עילית היבשת. מכבי עמדה באתגר ובניצחון ההרואי במשחק מספר 2 הוכיחה לעצמה שהיא מסוגלת, שיש לה סיכוי, שיש בה את הפוטנציאל.

המבחן הגדול של מכבי בשני המשחקים הבאים – אולי שלושה – יהיה להוכיח שהיא מסוגלת לשמור על המשכיות. שהאינטנסיביות בהגנה נשמרת לאורך 40 דקות, שיש לה את החוכמה ליצור מיס-מאץ' שמסבך את היוונים, שהשחקנים החמים נמצאים על הפרקט, שכל שחקן מוצב בעמדה ובתפקיד שממצים את כישרונו.

כדי לעמוד באתגר מכבי תזדקק ליותר כוח אש. אליהו יהיה חייב להופיע לסדרה, פניני יצטרך לספק נקודות, שון ג'יימס יהיה חייב להמשיך בקו שהחל לשרטט באואקה, ומכבי תזדקק לדמונד מאלט חד ובטוח הרבה יותר.

מעבר לכל התרגילים הטקטיים וההכנות למשחק הבא, אוברדוביץ' צריך להיות מודאג מדבר אחד: השמחה המאופקת ששחקני מכבי הפגינו בתום הניצחון הפנתיאוני הזה. במשחק הראשון בסדרה מכבי למדה לאיזו רמה עליה לעלות כדי לא להתבזות, ובמשחק השני הוכיחה עד כמה היא רחוקה ממיצוי הפוטנציאל שלה העונה, כשהפגינה עד אמש כדורסל בינוני ומטה בטופ 16.

עתה זה ברור: מכבי חייבת להתעלות עוד פעמיים נוספות מעל הבינוניות שאפיינה אותה, כדי להפוך את הסדרה לאחת הגדולות ואולי הגדולה בתולדותיה. אם היא לא תשמור ביד אליהו על אותה רמת ביצוע גבוהה, משמעת טקטית, נחישות, אגרסיביות ואומץ שהציגה באתונה, היא תיענש כבר במשחק הקרוב. ככה זה עם פאו, ככה זה עם אלופת אירופה, צריך לשחק כמו אלוף כדי לנצח אלוף.

עוד על הניצחון של מכבי תל אביב:

צפו בהפגזות של דייויד בלו: תקציר הניצחון הענק של מכבי ביוון

דייויד בלאט: ”זה לא יספיק, יש עוד עבודה”

אאוט אוף דה בלו: קובי אליהו עם אלבום הניצחון ביוון

אוברדוביץ': "מכבי ת"א הראתה את האופי שלה"

דני פדרמן על התקשורת: "מגיע לנו יותר קרדיט"