לא עסק לבחורים נחמדים

עם הבאזר. מועד העברות נחתם בטרייד די בלתי צפוי – דנבר העבירה לוושינגטון את ננה, הסנטר שלה, כשרק בקיץ האחרון הוא חתם על חוזה לחמש עונות בשווי 65 מיליון דולרים.
רגע לפני הבאזר. "חרטת קניינים" ("Buyer’s remorse" באנגלית תקינה), ככה כונה תחילה המהלך של דנבר בפי העיתונאות האמריקאית. אך לאחר שהנהלת דנבר גילתה שלא היה דבר או חצי דבר בלתי צפוי במהלך – כלומר, דנבר החתימה את ננה על חוזה כבד וארוך טווח בכוונה לסחור בו באופן מיידי – עלו קולות שונים, שכינו את המהלך "ערמומי ומלוכלך". לכן, המהלך מלמד קודם כל על תרבות הניהול ב-NBA, כזאת שלא תמיד יודעת להתנהל סביב חוקי החוזים המורכבים ותקרת השכר המורכבת לא פחות.

האם ננה שווה 65 מיליון דולר ל-5 שנים? לא. אבל האם זה אומר שלא שווה להחתים אותו על חוזה בזה הערך? שוב - לא. כי כאשר דנבר הייתה צריכה להחליט האם להחתים את ננה, היא בחרה שלא לבחון את כובד החוזה אל מול התרומה היחסית שלו לקבוצה, אלא אל מול ערך הטרייד שלו. כלומר, זאת היא תפישה שננה שווה בדיוק כמה שמנג'רים אחרים בליגה מוכנים לשלם עליו, כאשר החוזה הגבוה אף יכול, באופן אירוני, לשמש כעזר בעת הטרייד, ככלי להביע אמונה פיקטיבית של דנבר בערכו של ננה, על לשון: הוא בטוח שווה 65 מיליון ל-5 עונות, שהרי זה הסכום ששילמנו עליו. דנבר הצליחו לייצר מהלך שהוא הרחבה של מודל הסין-אנד-טרייד המקובל – במודל הנוכחי ההימור גדול יותר מכיוון שאין הבטחה שקבוצה אחרת תסכים לקלוט את השחקן שהוחתם, ואולם הרווח הוא גם גבוה יותר מכיוון שהקבוצה האחרת מקבלת את המסר שהיא לא הייתה יכולה להשיג את השחקן בשום דרך אחרת.

היכולת ליצור את אשליית ערך המוצר בעת ניהול טריידים הוא מסר הרבה יותר חשוב מאשר עיסוק בערכו של ג'בייל מגי – שהוא מפלצת אתלטית גדולה וגם אוויל לא קטן. הטרייד הזה מסמל הבנה מורכבת יותר של משחק סכום האפס בו מתנהל ה-NBA: כמעט תמיד, נכס שמשכורתו גבוה מדי שווה יותר מנכס שלא קיים. וזה רעיון שכוחו עולה עוד יותר תחת הסכם העבודה החדש. היכולת של הקבוצות למנף את החוזה העדיף שהן יכולות להציע, הוא דרכן להילחם בקושי היחסי ב-NBA לייצר נכסים מאוויר דק – אם בשל הקושי לקנות שחקנים תמורת כסף, ואם בשל הקושי לשמור על שחקנים צעירים לאחר סיום חוזי הרוקיז. זאת יכולת קריטית כבר עכשיו, והיא רק תגבר תחת תקרת השכר הקשיחה דפקטו, שתגיע כבר לאחר סופה של העונה הבאה; רק המועדונים שידעו להיות קצת יותר ערמומיים ומלוכלכים ישרדו.

רגע אחרי הבאזר. לא נעסוק בעתיד וושינגטון, משום שהמהלך הניהולי שלה מבריק פחות, ועומד בדיוק אל מול אותן הסיבות שהוצגו לטובתה של דנבר. אולם עדיין אין להסיק שמדובר במהלך רע. הבחירה של וושינגטון לרכוש סנטר, לא אולסטאר, מזדקן, שהתפוקה הסטטיסטית שלו היא בינונית ומטה גם כשהוא במיטבו, נראית לא אידיאלית, אך זה נכון רק אם לא לוקחים בחשבון שלושה דברים: 1. ב-NBA גובה עולה ביוקר, ושחקן גבוה איכותי הוא מצרך יקר, גם אם בכושרו וגילו הוא בדרג השלישי בליגה. 2. זה עידן עידנים לא היה לוושינגטון גבוה מהדרג השלישי בליגה. 3. זה עשה את ג'ון וול מאושר מאוד – וזה בעצם הדבר היחידי שחשוב.

הברדק במצבת הסנטרים של דנבר וושינגטון היה הבלתי-צפוי, אולם היעדר הבלגן במצבת הסנטרים של יוטה הוא בלתי-צפוי עוד יותר. כי נכון ליום האחרון של מועד העברות, הג'אז החזיקו בארבעה גבוהים סופר-מוכשרים: אל ג'פרסון, פול מילסאפ, דרק פייבורז ואנס קנטר. נכון לתום מועד העברות – הם המשיכו להחזיק בארבעה גבוהים שראויים לשחק 30 דקות לערב. הסגל של הג'אז מוזר מאוד: חוסר איזור בין קו קדמי צפוף מדי, לקו אחורי מהחלשים בליגה, זה המנוהל על ידי דווין האריס, מת-מהלך בן 29, וסי. ג'יי. מיילס שעד לפני רגע היה המחליף של ראג'ה בל. אז נכון, ישנו גורדון הייוורד שהוא צעיר ומסקרן, ועדיין לא רק הסגל מוזר מאוד, אלא מוזר שצוות מקבלי ההחלטות לא ביצע מהלך.

מדוע היה ראוי לפתור את חוסר האיזון בסגל שלהם, עוד במהלכה של עונה זאת? כשהם במרחק של חצי משחק מהמקום השמיני במערב, עולות שתי סיבות. הסיבה הראשונה, היא שבכדי להתקדם בליגה הזאת, חייבים להחזיק בגארד ברמה גבוה, כזה שיהיה אפשר להרכיב איתו לפחות, צמד התקפי. כי למעט אורלנדו, אין אף קבוצה חסרת כוח התקפי מעמדות 1-3. ואורלנדו, עם דוויט האוורד, היא בדיוק מה שממחיש כמה מוזר הסיפור של יוטה. כי ברוב המקרים החריגים, בהם קבוצה בוחרת לוותר על משחק גארדים, ישנו הצורך בקו קדמי שיכול לטחון בפנים את הקבוצה היריבה, כלומר – לפני שראיין אנדרסון יוכל לקלוע שלשות, יש צורך בדוויט האוורד שיצור חוסר נעימות בצבע. וביוטה בטוח מבינים זאת, כי הם חווה זאת על בשרם במשחקים מול הלייקרס בעונות האחרונות. אולם, צמד הגבוהים של יוטה – מוכשר ככל שיהיה – אינו נמצא בעליונות פיזית מול מרבית הקבוצות בליגה. מילסאפ נאלץ לקחת את הכדור החוצה לא מעט, והרכב שלו עם ג'פרסון, ללא גארד משמעותי הוא לא כאן ולא שם. מנגד, הרכב של ג'פרסון עם מפלצת בשם פייבורס, וגארד על חשבון מילסאפ זה סיפור אחר גם בפנים וגם בחוץ.

הסיבה השנייה נוגעת לכך שגם אם משחק הפנים של יוטה היה מושלם, הקלישאה עדיין גורסת שהמשחק שמשוחק ב-NBA ברגעים המכריעים הוא אחד על אחד, ולכן נדרש קלע נמוך שידע להחזיק את הכדור ברגעים האחרונים ולייצר מהלך לעצמו. לכן, גם אם יוטה מרוצים מהציוות הנוכחי שלהם, לא ברור מדוע הם לא בחרו להשתמש בחוזה של ג'פרסון או מילסאפ כדי להביא גארד מוביל לקבוצה. ערך השוק של שחקן גבוה ומוכשר על חוזה סביר הוא יקר מפז, וקשה להאמין שאינדיאנה של גריינג'ר, יוסטון של מרטין או גולדן סטייט של מונטה, היו מסרבות לעסקה שהייתה מנחיתה בשירותיהם את אחד הגבוהים של הג'אז. קשה גם להאמין שזה לא היה הופך את הג'אז לקבוצה טובה יותר כבר עכשיו, אז מדוע להמתין לקיץ?

מותה המצער של סבתא ג'פרסון איפשר הצצה לעתיד הקו הקדמי של הג'אז: במשחק הראשון מול גולדן סטייט פייבורז כילה את הגבוהים של הווריורס עם 23 נקודות ו-17 ריבאונדים, ובמשחק מול הלייקרס קנטר הציג 17 ו-8 מרשימים משלו עם כמה תנועות מאוד מרשימות מתחת לסל, ב-23 דקות בלבד. יוטה מחכה לקיץ, וכנראה חוששת לפגוע במרקם של קבוצה שנראית בעלייה, אבל מהלך אמיץ היה מאפשר להם להביא את העתיד להווה ולהפוך מקבוצה של כמעט לקבוצת פלייאוף. או במילים אחרות – האם הג'אז יכולים להשתחל לפלייאוף על חשבונה של יוסטון? כן. האם אוקלהומה סיטי ישמחו לפגוש את הג'אז על חשבונה של יוסטון? שוב – כן.

איזה שבועיים לא נעימים עברות על מיכאיל פרוחורוב; מעט מאוד אנשים חטפו בפחות משבועיים נוקאאוט מוולדימיר פוטין ומדוויט האוורד, ולא בטוח איזה מהם כאב יותר. איני פרשן פוליטי, ועדיין קשה לי להאמין שפרוחורוב הזוי מספיק כדי להאמין שהיה לו הסיכוי לזכות בבחירות, אבל ככתב NBA אני יודע לקבוע שהוא האמין שיש לו סיכוי אמיתי להנחית את דוויט האוורד בקבוצה.

הקנייה של הנטס, המעבר לברוקלין, הרצון לצוות את דוויט לדרון ויליאמס, זו שרשרת אירועים שהייתה ברורה לאוליגרך הרוסי – תוכנית עסקית חסינת כדורים. אולם במקום זאת הוא חטף סנוקרת, ובמקום להישאר למטה, להודות בתבוסה ולהמתין לספירה – הוא התרומם מבולבל וחטף ג'ארלד וואלאס לצלעות.

ואולי זה חוסר הבנה בניהול קבוצת NBA, ואולי נפילה בפח במודל שהציגה מיאמי היט, אולם מצער עצם הרעיון שהנטס תכננו למשוך אליהם שחקני מפתח בהתבסס על הסגל העלוב הנוכחי שלה. כי הבחירה של האוורד להישאר באורלנדו, אולי כופה עלינו שנה נוספת של "האוורדרמה", אבל היא גם בשורה מרעננת בתחום הניהולי – הצהרה שאי אפשר לייצר יש מאין, גם אם מדובר בשוק גדול.

זאת אולי תובנה מעט נאיבית כי האוורד נשאר באורלנדו, ודרון וויליאמס אולי יעזוב לדאלאס, ועדיין, הבחירה של האוורד להגיד שהוא אינו מוכן לעבור לקבוצה שעצם המעבר שלו אליה יוריד אותה מנכסיה, היא אמירה – כזאת שחותרת תחת התלכדויות הסופר-סטארים, אמירה שאומרת "קבוצה דורשת יותר מדרון וויליאמס, דוויט האוורד ואצטדיון בברוקלין". כי כאשר דוויט אומר לאוהדי אורלנדו – 'אני נשאר', הוא בעצם אומר – יש מעט מאוד שחקנים בליגה שראוי לפרק קבוצות שלמות בשבילם, וגם במקרה שלהם – לשחק 3 על 5, כמו שהוכיחה העונה שעברה, אינו שווה בהכרח אליפות.

האנתרופולוג הבריטי ויקטור טרנר מציג בספרו "התהליך הטקסי: מבנה ואנטי-מבנה", בחינה מחודשת של תופעת טקסי המעבר, כתהליך המלווה בשינויים אצל הפרט, כגון, שינוי במקום הגיאוגרפי, במיקום החברתי, וכדומה. טרנר קיבל עליו את חלוקת טקס המעבר לשלושה שלבים, כפי שחילק האתנוגרף הצרפתי ארנולד ואן-גנפ: היפרדות מהסטטוס הישן, הימצאות במצב ביניים-שולי והתקבצות חזרה לקבוצה. אולם הוא סבר שעיקר הדיון צריך להיות על מצב הביניים, היכן שמשתתפי הטקס נמצאים בשלב הלימינאלי.ומהו השלב הזה? מחד גיסא, נשללת מהמשתתפים בטקס הזהות הפרטנית והמינית שלהם והם הופכים כמעט לבלתי נראים – טמאים בעיני החברה בהיעדר יכולתם להתאים לקטגוריה ספציפית (למשל, לא ילדים ולא מבוגרים). מאידך גיסא, מצב זה הוא "מסוכן" בשל הכוח היחסי שהוא מעניק למשתתפי הטקס: במצב בו מטושטשים החוקים והגבולות החברתיים, והמשתתפים בטקס יכולים לבחון את השקפת העולם מחדש, ולחתור תחת המרקם החברתי האחיד.

ויקטור טרנר מציע שיטה להבין דרכה את הבחירות הניהוליות שביצעה פורטלנד טרייל בלייזרס במועד העברות האחרון, כאשר העבירה את ג'ארלד וואלאס ומרכוס קמבי על בחירות דראפט. אוי פורטלנד, למודת הסבל והפציעות, שהייתה אמורה להיות קונטנדרית והפכה לטרגדיה ספורטיבית. טרנר מתבונן באותן קבוצות הנמצאות בתחום האפור שב-NBA – אלו שנמצאות בשולי הפלייאוף, ומניח את הבעייתיות של המצב הלימינאלי שלהן: חוסר היכולת שלהם להתקדם בפלייאוף הופך אותן לבלתי נראות, הן אינם הילדים שזוכים בבחירות הדרפאט ואינם המבוגרים שנאבקים מול אריות הליגה. "הטומאה", יאמר טרנר, חולשת על כל תחומי החיים – לקבוצות אין מה להציע בתחום הספורטיבי - שהרי הן אינן יכולות לזכות באליפות; לא בתחום הכלכלי - שהרי הן אינן יכולות לזכות במצרך הנדיר ביותר בליגה בדמות סופרטארטים על חוזי רוקיז, והן אף יוצרות רחשים שליליים בחדר ההלבשה וביציעים. על ההיבט האחרון ירחיב טרנר ויגיד, שזאת בדיוק ה"סכנה" אותה הוא תיאר: במצב תקוע לאורך זמן ישקלו שחקני הקבוצה את נכונותם להיות חלק מפרויקט חסר כיוון, וההמונים ישקלו האם שווה להמשיך ולעקוב אחר קבוצה שלא הולכת רחוק בפלייאוף, ובה בעת נעדרת שחקנים צעירים.

טרנר יסכם ויגיד: השלב הלימינאלי הוא הכרחי, כל קבוצה צריכה לעבור אותו, כשם שהוכיחו הת'אנדר בפלייאוף של 2008/09 מול הלייקרס, אולם המרקם החברתי עשוי לקרוס לתוכו אם נשאר בו יתר על המידה. לכן, אחרי שנתיים של דשדוש בתחתית הפלייאוף, וטרם שנה נוספת – טוב שפוצצתם החבילה ושעה אחת קודם. פורטלנד, חזרי להיות ילד שוב, לפני שתוכלו להפוך לגבר.

אזור ה-NBA בוואלה! ספורט