הבלוף של מכבי תל אביב נחשף

סופוקליס שחורציאניטיס לא שייך לעילית הסנטרים באירופה. לאורך הקריירה היה הענק היווני שחקן ספסל לא יציב, ובעונה שעברה, לאחר שמכבי הימרה עליו, הראה שיש לו יכולות גבוהות, כישרון ואופי. הוא הוריד במשקל, השקיע, למד, והפך סנטר אימתני שלא ניתן לעצור באחד-על אחד. אבל העונה, בדיוק כמו בעונה שעברה, סופו מקפיד להתפוגג ככל שהרמה עולה והיריבות הופכות איכותיות יותר. בעונה שעברה הוא ניפק הצגות בשלב הבתים, המספרים ירדו בטופ 16, בהצלבה הוא סיפק רק משחק אחד טוב ובגמר מול פנאתינייקוס התאדה.

סופו גדול מול קבוצות בינוניות עם קו קדמי רזה, קצר או לא מנוסה. קבוצות הצמרת כמו ברצלונה, פנאתינייקוס או צסק"א, מחזיקות ערימת גבוהים איכותיים, ומולן סופו נעלם ומתקשה לספק את הסחורה.

לפנאתינייקוס יש קו קדמי טוב משל מכבי, מה שהופך את סופו לשחקן מפתח. בלעדיו אין למכבי סיכוי בסדרה. באופן מסורתי אוברדוביץ' מחזיק בקו קדמי פיזי ומנוסה, ופאו נשענת על פיק אנד רול שנגמר לרוב קרוב לסל. לכן, לתרומה של סופו בהגנה ובהתקפה יש חשיבות מכרעת. בהתקפה, סופו אמור להיות זה שעושה את ההבדל, מושך אליו את ההגנה היוונית, מכניס אותה לבעיית עבירות, מוציא כדורים לקלעים ועושה נקודות בצבע. בפועל, כשמולו סוללת גבוהים איכותית, סופו התפרק. שוב. הוא היה אמור להיות העוגן ההתקפי של מכבי, הגו-טו-גאי בצבע, אבל הוא פשוט לא ברמה הנדרשת, והוא מוכיח זאת שנה שנייה ברציפות.

כשמכבי תצטרך להחליט אם להשקיע בו את הכסף הגדול ולממש את אופציית הארכת חוזהו, התבוסה המפוארת לפנאתינייקוס, כמו גם יכולתו הפושרת בטופ 16 ובהצלבה העונה ובעונה שעברה, יעמדו לנגד עיניה. הבעיות בברכיים, הבעיות המנטליות, חוסר היכולת שלו לבצע את קפיצת המדרגה הנוספת שתהפוך אותו למניה בטוחה כשמדובר במשחקים מכריעים, מבהירים כי לא כדאי לשים עליו את הכסף.

זו הייתה התפרקות. לאורך כל השנה מכבי מאלתרת, מסתירה את חסרונותיה בעזרת הקסמים של בלאט, מנצחת בעיקר בזכות לחימה ואופי, ומציגה כדורסל שכולו שליפות מהמותן, מבלי שיש לה מנהיג במגרש, ושיטה או סגנון מובהקים. פנאתינייקוס חשפה את מכבי במערומיה.

רגע של פשטנות: בכדורגל האנדרדוג בדרך כלל יורד לבונקר, והקבוצה הטובה יותר צריכה להיות יצירתית ולנסות לפרוץ את מערך היריבה. בכדורסל זה הפוך. הקבוצה הטובה יותר משחקת בסגנון שלה, והאנדרדוג מפעיל את התאים במוח ומנסה לשבש ולהפתיע כדי להשאיר לעצמו סיכוי. מכבי היא האנדרדוג בסדרה הזאת.

היה ברור שפנאתינייקוס תבוא עם אותו פיק אנד רול מושלם, היא הרי לא יכולה ולא יודעת אחרת, אבל מכבי לא הצליחה לעצור אותה. בכל פעם ששאראס או דיאמנטידיס השתחררו בחסימה, חיכו להם שתיים-שלוש אפשרויות מסירה. זו הנקודה שצריכה להדאיג יותר מכל את מכבי: היא הפסידה בגלל שההגנה שלה לא הצליחה להתמודד עם פאו.

מכבי ניצחה את משחקיה העונה דרך ההגנה. זו אמנם לא ההגנה המופלאה בהנהגת פרקינס-פארגו-אידסון, אבל היא מספיק קשוחה ומתואמת כדי לאפשר קאמבקים כמו נגד ז'לגיריס או ניצחונות נאים על איסטנבול או קאנטו. נוכח העובדה שהקלעים של מכבי לא מתפקדים מתחילת העונה, סופו מתקשה מול גבוהים איכותיים ולנגפורד הוא היחיד שיכול לחדור וליצור לעצמו מצבי קליעה, הסיכוי היחיד שלה לכפות על פנאתינייקוס משחק צמוד הוא דרך ההגנה. במשחק הראשון בסדרה פאו פירקה בקלות את הגנת מכבי. כל פיק אנד רול יצר אפשרויות לחדירה, הוצאה לקלע או מסירה חדה פנימה לשחקן חופשי. השמירה האישית והקבוצתית הייתה שערורייתית, העזרה תמיד איחרה, ומכבי לא הצליחה להתמודד עם התנועה הבלתי פוסקת של היוונים. אמנם האחוזים של פאו בחצי הראשון היו מטורפים והפתיעו גם את האופטימיים שבאוהדיה, אבל להגנה של מכבי יש חלק נכבד בכך.

למכבי יש רק שני רכזים שמסוגלים להוליך כדור ולנווט באופן סביר את ההתקפה – פפאלוקאס ואוחיון. שניהם שיחקו 20 דקות ביחד, כלומר במשך 20 דקות ההתקפה נוהלה על ידי לנגפורד, בורשטיין, מאלט ועוד שחקנים שלא עברו הסמכה לתפקיד שכזה. אוברדוביץ' ושחקניו ניצלו זאת באופן מושלם. מכבי איבדה 14 כדורים עד המחצית, כשפאו לוחצת את הכדור וטסה למתפרצות שגם זקני אתונה לא זוכרים כמותן. כשלא חטפו, דיאמנטידיס וחבריו ידעו להפעיל לחץ על מוליכי הכדור של מכבי ולגרום להם למסור לסופו כשההגנה מסודרת והדאבל-טים מאורגן, ולגרור את מכבי לסוף שעון.

אצל פאו הכל ברור. דיאמנטידיס מנהיג, השיטה מוטמעת באחרון השחקנים, הסגל עתיר ניסיון ורק צריך לזהות בזמן את ההפתעות הקטנות שאוברדוביץ' הכין כדי שיהיה סיכוי לצאת בשלום מהמשחק. מכבי היא בדיוק ההפך. קבוצה לא מסודרת, נטולת מנהיג, נעדרת שיטה וסגנון, ולכן גם קשה להיערך אליה: אי אפשר לדעת מי פתאום יתפוס יום, ואיזו מכבי תופיע נגדך. הקריסה של מכבי לא הייתה רק טקטית, היא הייתה גם קריסה מנטלית. די להביט בחמישייה הפותחת המאוד-מוזרה של בלאט, עם בלו, בורשטיין, סופו, לנגפורד וסמית, כדי להיווכח שמכבי הגיעה מבוהלת, וניסתה להפתיע עם גימיקים. להוציא את לנגפורד וסמית, שחקניה, גם המנוסים שבהם, לא תפקדו.

זאת משום שלמכבי אין שחקן שיחבר אותה ברגעים קשים, אין לה שיטה מובהקת שהיא יכולה להישען עליה בעתות מצוקה, אין לה ספסל עמוק ממנו מאמנה יכול לשלוף שחקנים שיהפכו את המשחק וישנו מומנטום. ואז, כשתכניות הקרב משתבשות במשחק חוץ מול קבוצה מאומנת, חדה וקשה כמו פאו, מכבי נראית כמו לוחם ששולח יד לנדן ומגלה שהחרב איננה.

יש למכבי ארבעה שחקנים שמסוגלים לספק לה סיכוי בהמשך הסדרה – לנגפורד, פפאלוקאס, סמית ובלו. לנגפורד הוא היחיד שמסוגל לקחת שחקן באחד-על-אחד, לחדור, לייצר לעצמו מצב קליעה ולהסתדר עם דיאמנטידיס. הניסיון העצום של פפאלוקאס חייב לבוא לידי ביטוי הרבה יותר מ-02:40 דקות משחק, בטח כשהרכז השני שלך מופיע לראשונה ביורוליג. סמית חייב ויכול לעצור את דיאמנטידיס. בלו חווה עונה מאכזבת, אבל הוא השחקן היחיד בשתי הקבוצות שיום קליעה טוב שלו מפרק את היריבה. כל יריבה.

כדי שמכבי תוכל להפתיע במשחק הבא, פפאלוקאס ואוחיון חייבים לחלוק את עמדת הרכז מן הפתיחה, סמית חייב לשמור אישית את דיאמנטידיס – מכבי כבר ביצעה את הבוקס אנד וואן הזה מול קאנטו בהצלחה, ולנגפורד צריך להיות היד המסיימת ולא היד המכדררת. ההגנה של מכבי חייבת להיות אגרסיבית, מהירה וחדה הרבה יותר.

קשה להתאושש בתוך יומיים מהשפלה כמו שמכבי עברה. גם אם בלאט יצליח להחדיר אמונה וביטחון בשחקניו, הם עדיין יצטרכו לשחק כדורסל כדי לגרור את פאו למשחק צמוד, וזו, כך נדמה במכבי של העונה, משימה אפילו קשה יותר.