אגדות אנדרסן, פרק 3: כדור אחד בתחת

"לא חשוב מה יעשה המאמן – בסוף הכל תלוי בשפיץ של הנעל"
(שלמה שרף, מאמן נבחרת ישראל בכדורגל 2000-1992)

ספטמבר 56', מזג האוויר במוסקבה נאה. ענני הסתיו המאיימים, המבשרים על בוא החורף הרוסי הנורא, התחבאו מעבר לאופק, נותנים לנבחרת הונגריה עוד יום של שמש – היום האחרון.

הנבחרת האדירה, אולי הטובה בהסטוריה, הגיעה לבירת ברית המועצות – והגוש המזרחי כולו –למשחק ידידות נגד הנבחרת המקומית. "משחק ידידות" – הגדרה טעונה, מעט אבסורדית, למשחק בין נבחרת השליטים לבין נבחרת הנתינים.

11 שנה חלפו מאז פרצו הטנקים של הצבא האדום להונגריה במערכה הלפני אחרונה של המלחמה באירופה. מאז אותו יום נרמסה הונגריה תחת המגף הסובייטי – כפי שקודם לכן נרמסה תחת המגף הנאצי, ולפניו – תחת השלטון הרודני של ה"עוצר" הורטי. שחקני הנבחרת לא זכרו כלל ימים בהם חיו במדינה חופשית. הם ייצגו אותה ברחבי העולם, זוכים לתהילת נצח, בעוד משפחותיהם וחבריהם נתונים לחסדי מנגנון הדיכוי הקומוניסטי, שנשען על כוחה הצבאי של מעצמת העל.

לא קשה לנחש את רגשות העויינות והטינה שנחבאו מאחורי לחיצות הידיים המנומסות שלפני המשחק. אבל היה שם רגש נוסף – רצון בוער להוכיח, להראות לעולם שנבחרת הונגריה הינה עדיין הטובה מכולן. טראומת ההפסד הסנסציוני בגמר המונדיאל בשווייץ, שנתיים קודם לכן, לנבחרת החצי מקצוענית של מערב גרמניה, עדיין שלטה בתודעתם של השחקנים הנערצים. ההחמצה המדהימה של קבלת החותמת הרשמית למעמדם כמלכי עולם הכדורגל הותירה טעם מר שטרם נשטף.

מולם ניצבה נבחרת של איש אחד – השוער הענק, המפחיד, הלבוש תמיד בשחור מכף רגל ועד ראש – לב יאשין. בכיר שוערי תבל לא הסתפק – כרוב בני דורו וקודמיו – בעמידה על קו השער. הוא שלט ללא מצרים ברחבת ה-16 כולה, מרתיע את החלוצים מקרבה יתרה לשערו, מחפה על טעויות ההגנה, דוחף את הנבחרת כולה קדימה, מכוון אפילו את משחק ההתקפה. והנבחרת הסובייטית – גם לפני יאשין ובוודאי בהנהגתו – לא הפסידה מעולם במוסקבה. הנבחרת היתה אז ביכולת שיא – פחות מחודשיים לאחר מכן תזכה במדליית הזהב האולימפית במלבורן. גוליית האדום התכונן למחוץ את כוכבי הונגריה ולהזכיר להם מי הבוס.

אבל 105 אלף צופים נותרו פעורי פה, המומים ודוממים, כאשר הקיצוני הימני הערמומי והזריז של הונגריה, זולטן צ'יבור הצועני, הצליח להשחיל כדור בין גופו הרחב של יאשין לבין הקורה הקרובה – והנחיל לסובייטים הפסד ביתי ראשון בתולדותיהם. הונגריה 1, ברית המועצות 0!

בעוד צ'יבור חוגג עם חבריו לנבחרת המהוללת עוד נצחון ענק, עוד פרק מפואר בספר הזהב של "נבחרת הזהב" – לא ידע איש מהם (וכיצד יכולים היו לדעת?) כי היה זה הנצחון האחרון של הנבחרת; השער האחרון שהבקיעה; ויותר מכך – שהשער ההיסטורי יהיה גורם ישיר לפירוקה וירידתה מעל במת הכדורגל העולמי.

הניצחון במוסקבה שחרר גל עצום של רגשות גאווה לאומית ברחבי הונגריה. אם דוכאו הרגשות האלה במשך השנתיים האחרונות בעקבות ההפסד המשפיל בברן (בעוד הגרמנים המנצחים משתמשים בהצלחתם כמנוע מנטלי לשיקום מדינתם מהריסות המלחמה) – הרי שכעת שבו והרימו ראש. אם ניתן לבוא למבצר במוסקבה ולנצח את יאשין וחבריו, סברו ההונגרים, הרי שהסובייטים אינם מושלמים; ואם יש סדק אחד בשריונם, אולי ניתן למצוא נוספים?

בדיוק חודש לאחר המשחק, ב-23 באוקטובר 56', פרץ מרד בשלטון הקומוניסטי בכל רחבי הונגריה. הפגנת סטודנטים בבודפשט התגלגלה לאלימות ונתנה את האות ל"מועצות" מטעם עצמן להשתלט על הערים והכפרים ולהדיח את חברי המפלגה הקומוניסטית שניהלו אותם. פסלים של סטלין נותצו ברחבי הבירה והמדינה. הממשלה המרכזית נפלה, והממשלה המאולתרת שהחליפה אותה הודיעה על פירוק משטרת הבטחון, הצהירה על פרישה מברית ורשה – מנגנון השלטון הסובייטי על מדינות מזרח אירופה – והבטיחה בחירות חופשיות בקרוב. לאחר שרבים מבכירי הממשלה ומשטרת הבטחון הוצאו להורג בגל הראשון של המהומות, פסקה כמעט לחלוטין התנגדות השלטון הקודם, ושקט יחסי השתרר ברחבי המדינה. במגעים דיפלומטיים עם מוסקבה הבטיחו הסובייטים כי לא ינסו לדכא את המרד בכח, והסכימו לנהל משא ומתן על נסיגת הצבא האדום משטח המדינה. הונגריה 1, הקומוניזם 0...

אלא שההונגרים עמדו לגלות – ממש כמו לפני שנתיים בברן – שיתרון זמני, מרשים ככל שיהיה, אינו מבטיח דבר. ב-54' היו אלה מקס מורלוק והלמוט "בוס" ראן שחוללו את המהפך. הפעם נשמר התפקיד ל"חלוצי" השלטון הסובייטי – הטנקים של הצבא האדום.

ירח הדבש של הונגריה והחירות הסתיים תוך 12 ימים בלבד. ב-4 בנובמבר החלו הדיביזיות הסובייטיות המוצבות בהונגריה לנוע לכיוון בודפשט. המהפכנים ההונגריים, שבקושי הספיקו להתרגל למעמדם החדש כשליטי הארץ – ועוד פחות מכך לארגן צבא של ממש – נלחמו במסירות, אך ללא הועיל. הם החזיקו מעמד פחות משבוע: ב-10 בנובמבר כבר תמה המלחמה. 2,500 הונגרים נהרגו בקרבות, בעוד הצבא האדום איבד 700 חיילים. הדיכוי המהיר והנחרץ של המהפיכה ההונגרית שימש כלקח כואב וברור ליתר עמי מזרח אירופה: תחלופנה 12 שנה לפני שיעזו להתנגד שוב לשלטון מוסקבה. הקומוניזם 5, הונגריה 1.

בעקבות כישלון המהפכה וגל המעצרים, העינויים וההוצאות להורג שבא בעקבותיו, נמלטו כמאתיים אלף הונגרים ממדינתם אל מעבר לגבול האוסטרי, ומשם התפזרו במדינות המערב. בתוך שטפון הפליטים העצום הזה נכללו גם שלושת כוכבי נבחרת הזהב: מכונת השערים שנדור קוצ'יש, זולטן צ'יבור ששערו במוסקבה החל את המהומה, וגדול ספורטאי הונגריה בכל הזמנים, המאיור פרנץ פושקש. קוצ'יש וצ'יבור מצאו את מקומם בשורות ברצלונה, בעוד פושקש הצטרף לאימפריה של ריאל מדריד והיה שותף להצלחותיה בספרד ובגביע האלופות מ-57' ואילך. בכך באה אל קיצה תקופת הזוהר של נבחרת הונגריה. מאז ועד היום לא הצליחה הנבחרת לשחזר את ימיה הגדולים, והישגיה עד ספטמבר 56' נותרו רק כזכרונות מתוקים שלפני המהפיכה והדיכוי.

לא כל הפליטים ההונגריים, כמובן, היו כוכבי כדורגל בינלאומיים. רובם היו אלמונים: משפחות ובודדים שמצאו את דרכם אל הגבול האוסטרי ועברו בשלום אל צידו השני של מסך הברזל. כזו היתה משפחת גוגולק מבודפשט. אבי המשפחה, יאן, רופא בבית חולים ממשלתי, הבריח את אשתו ושני בניו – פטר וקרולי – מהעיר הכבושה. לאחר שחצו את הגבול תחת אש, מצאו מקלט באוסטריה הנייטרלית, ולבסוף הצליחו להשיג ויזה לארה"ב. בראשית שנת 57' התיישבו בעיירה אוגדנסברג, בצפון מדינת ניו יורק. בעוד ד"ר יאן מוצא ללא קושי עבודה כרופא ומגלה את יתרונות השוק החופשי, נתקלו פטר וקרולי – בני 14 ו-12 בהתאמה – במציאות עגומה יותר: איש מתושבי העיירה לא שיחק כדורגל.

כנערים שגדלו בהונגריה בשנות השיא של "נבחרת הזהב", לא היתה לאחים ברירה של ממש אלא להפוך לאוהדי כדורגל מושבעים, מעריצים נלהבים של פושקש הגדול – וגם שחקנים מצטיינים בקבוצת הילדים והנערים של מועדון הפאר פרנצווארוש. והנה, בעקבות שער אחד של צ'יבור במוסקבה, מצאו עצמם באחד המקומות היחידים בעולם בו לא היה המשחק מוכר. חלומם להמשיך ולשחק, ולהפוך לכדורגלנים מקצוענים נגוז באחת.

בדצמבר של אותה שנה ישבו יאן, פטר וקרולי מול הטלוויזיה בביתם וצפו במשחק הצמרת של ליגת הפוטבול באותן שנים – דטרויט מארחת את קליבלנד באצטדיון טייגר. שתי הקבוצות זכו בחמש מתוך שבע האליפויות האחרונות, ובשורותיהן שיחקו גדולי הכוכבים דאז, ובראשם הרץ הרוקי המדהים של קליבלנד, ג'ים בראון. המשחק היה אטרקטיבי מספיק להיות משודר בטלוויזיה ברחבי ארה"ב, ובני משפחת גוגולק צפו בו בעיקר מכיוון שכדורגל "אמיתי" לא שודר כלל בארה"ב. משחק המכונה "פוטבול" היה הדבר הקרוב ביותר לכך, ובאין ציפור שיר...

המשחק היה משעמם למדי, כשהליונס מובילים לכל אורכו. אבל ברבע הראשון אירע משהו יוצא דופן עבור בני גוגולק: התקפת קליבלנד נעצרה הרחק מהאנד זון, והתאקל של הבראונס עזב את עמדתו, התייצב כעשרה ירד מאחורי קו ההתנגשות, והמתין לסנאפ. שחקן אחר של קליבלנד כרע בין הקו לבין התאקל גדל הגוף, תפס את הכדור והניחו על הקרקע. התאקל רץ בקו ישר לעבר הכדור ובעט בו בכל כוחו – עם השפיץ של הנעל! הכדור עף הרחק משער דטרויט, ופטר הצעיר פנה אל אביו בתמיהה ואמר: "אבא, איזו שיטה מוזרה לבעוט בכדור..."

התאקל שהסב את תשומת ליבו של פטר גוגולק בן ה-15 לשיטת הבעיטה המקובלת בפוטבול היה לא אחר מאשר לו "הבוהן" גרוזה, הבועט האגדי של קליבלנד והשחקן היחיד בהיסטוריה שזכה בשמונה אליפויות. גרוזה בעט יותרמ-1,300 פעם בקריירה הארוכה שלו, ופרש בשנת 67' כמלך הנקודות של כל הזמנים. אולם ניתן לומר כי הבעיטה הכושלת ההיא בדצמבר 57' השפיעה יותר מכל האחרות על הפוטבול המקצועני בכלל ועל עמדת הבועט בפרט.

שיטת הבעיטה המקורית של הפוטבול הונצחה בסדרת הקומיקס הקלאסית "פינאטס" של האמן צ'רלס שולץ. בסדרה זו (המוכרת לרוב הישראלים בזכות הכלבלב "סנופי") מנסה צ'רלי בראון, הלוזר האולטימטיבי, שוב ושוב להפוך לכוכב קבוצת הפוטבול. בכל פעם משכנעת אותו בטי המרשעת לבעוט לשער, בכל פעם היא מחזיקה עבורו בכדור, בכל פעם הוא רץ בקו ישר כדי לבעוט – ובשבריר השניה האחרון מסיטה בטי את הכדור, צ'רלי בועט באוויר ומכח התנופה עף קדימה ונוחת על שחקני הקו הזועמים. "שוב הפסדנו בגללך, צ'רלי בראון" הם נוזפים בו, והקוראים יודעים כי בפעם הבאה תחזור השתשלשות העניינים העגומה על עצמה. שולץ לא ידע (או לא רצה) להוציא את בראון מהדפוס הקבוע, ואולי חבל שמעולם לא פגש את האחים גוגולק.

חלפו כשנה וחצי, ובאביב 59' כבר הפכו פטר וקרולי, המהגרים התלושים, לפיט וצ'רלי – שני נערים אמריקניים מהשורה בבית הספר התיכון של אוגדנסברג. פיט בן ה-16 ניגש לבחינות לקבוצת הפוטבול של התיכון, לאחר שהחליט כי בהיעדר קבוצת כדורגל – זו היתה הדרך היחידה הפתוחה בפניו להפוך לספורטאי מקצועני. מאמן הקבוצה, השחקנים וכל יתר הנבחנים צפו בעניין כאשר המהגר הצעיר ניגש לעבר הכדור, אך במקום להתייצב כעשרה ירד בקו ישר מאחורי המחזיק – תפס עמדה בזווית של 45 מעלות ממנו, והתכונן להרצה.

המחזיק הביט בו בתדהמה וחשש. "היי, גוגולק, במדינה הזו רצים בקו ישר" התרה בו. "בזווית הזו, או שתעיף את הכדור ליציע, או שתבעט לי בתחת..."

פיט התעלם, רץ בקשת רדודה לעבר הכדור, ובעט בו עם צדה הפנימי של כף הרגל. הכדור ניתז במסלול שטוח מעט, אך נחת בדיוק בין עמודי השער. פיט קיבל מקום בקבוצה, ואת הקיץ בילה באימונים על סגנון הבעיטה המהפכני שלו, בשדות שוממים, כשאביו משמש כמחזיק וצ'רלי כמחזיר... הדיוק המרשים של פיט שכנע את מאמן הקבוצה לתת צ'אנס לצורת הבעיטה הזרה והמוזרה, והוא לא הצטער על כך.

שנתיים של הצלחה בתיכון באוגדנסברג הובילו את פיט בקיץ 61' לאוניברסיטת קורנל (כשמו האמצעי). ד"ר יאן היה מרוצה, כי שאף שבניו ילמדו באוניברסיטאות היוקרתיות של "ליגת הקיסוס". אך קורנל היתה רחוקה מאד ממעמד של מעצמת פוטבול מכללות, ואפילו לא נהנתה מיריבות פיקנטית, כזו שבין הרווארד לבין ייל. פיט היה נותר בועט אלמוני של מכללה חלשה, אילולא הצליח במהלך הקריירה שלו בקורנל להבקיע מ-50 יארד – שיא בפוטבול המכללות באותה תקופה. השער ארוך הטווח נגד פרינסטון משך את תשומת ליבו של הרבי ג'ונסון, הסקאוט הבכיר של בפאלו בילס מליגת ה-AFL הצעירה.

ג'ונסון היה מיודד עם מאמן קורנל, והגיע במהלך עונתו השלישית של גוגולק לאית'קה כדי לצפות בו בועט. הוא החליט להמר על המהגר מהונגריה – אולי כי התרשם מאיכות הבעיטה הלא קונבנציונלית שלו, ואולי משום שחשב שמדובר בקוריוז שלפחות ימשוך קהל... אם כך ואם כך, בפלו בחרה בגוגולק בסיבוב ה-12 של דראפט 64'. גוגולק, מאוכזב מעט מכך שלא נבחר גם בדראפט של הליגה הבכירה, נאלץ להסתפק בליגה העניה יותר והמוכרת פחות. חשוב מכל – הוא קיבל חוזה מקצועני, משכורת יפה לאותם ימים (11 אלף דולר לשנה) והזדמנות להוכיח את עצמו. הוא יצא למסע הקצר מאית'קה לבפלו והחל לבעוט באצטדיון העלוב של הבילס – המכונה "גל האבנים" בגלל מצבו הרעוע.


הבדיחה הפסיקה מהר מאד להצחיק: כבר במשחק קדם העונה הראשון, נגד הג'טס, הבקיע גוגולק מטווח 57 יארד – רחוק יותר מכל שער שהובקע בתולדות הפוטבול המקצועני עד אותו יום. אמנם לא היה מדובר בשיא רשמי, מכיוון שהמשחק לא נחשב, אך הבעיטה האדירה ההיא הוכיחה למאמני בפאלו ולבעלים רלף ווילסון כי לא קנו חתול בשק.

המהפיכה ההונגרית של גוגולק הצליחה מעל למשוער. בשתי עונותיו במדי בפאלו השיג 63% דיוק בשערי שדה, הרבה מעל הממוצע בליגה באותה תקופה (סביב 50%). כבועט היחיד ב"סגנון כדורגל" בליגות המקצועניות, דורג גוגולק שני בצבירת נקודות בשתי העונות, כשבכל אחת מהן עבר את קו ה-100. השחקן היחידי שהקדים אותו בטור הנקודות היה ג'ינו קפלטי מהפטריוטס – אך הוא שיחק גם כתופס, והמאזן שלו כלל גם ט"ד. בתחום הבעיטה גרידא לא היו לגוגולק מתחרים של ממש. ההצלחה לא נעצרה בתחום האישי: משחקו של גוגולק היה גורם משמעותי בשתי הזכיות הרצופות של בפאלו באליפות ה-AFL.

הצלחתו יוצאת הדופן של הבועט המפתיע לא גרמה לבעלים ווילסון לשנות את דרכיו, והוא היה מוכן להציע לו רק העלאה מזערית במשכורת (אוהדי בפאלו בוודאי מזהים את אותה צורת חשיבה אצל ווילסון גם היום, 46 שנה מאוחר יותר...). גוגולק סירב להצעה והפך לגרסת שנות הששים של השחקן החופשי – כלומר שאם קבוצה אחרת תציע לו שכר גבוה יותר, בפאלו תיאלץ להשוות את ההצעה או לשחררו. אלא ש"הסכם ג'נטלמני" בין קבוצות הליגה מנע מיתר הקבוצות לפנות אליו, והוא נותר תקוע עם בפאלו ועם הקמצנות של ווילסון.

כאן חולל גוגולק מהפכה נוספת. ניו יורק ג'איינטס, שנתקעה בעונת 65' עם ארבעה בועטים איומים ונוראים, שה"בכיר" שבהם – בוב טימברלייק – סיים עם מאזן מביש של 1 מ-15, חיפשה בנרות פתרון לעמדה הבעייתית. הבעלים, וולינגטון מארה, החליט לעבור על חוק בלתי כתוב לפיו קבוצות הליגה הבכירה אינן מחתימות שחקנים מהמתחרה הצעירה – זאת כדי שלא לגרום למלחמת מחירים ולשבור את השוק. הוא פנה אל גוגולק, הציע לו שכר משולש מזה ששילם ווילסון – ובכך הפיל את החומה בין הליגות.

החתמתו של גוגולק בג'יינטס היתה הרת גורל עבור הליגות המתחרות. מייד לאחריה החל הקומישינר של ה-AFL, אל דייוויס מאוקלנד, לפנות לשחקנים מהליגה הוותיקה ולהחתימם על חוזים. מלחמת מחירים אכן פרצה, והיתה הגורם העיקרי שהפעיל לחץ על נציגי שתי הליגות להאיץ את שיחות המיזוג ביניהן. בכך תרם גוגולק תרומה מכרעת – הפעם ללא ידיעתו – להקמת הליגה המאוחדת, ארבע שנים מאוחר יותר, וכמובן לכינון משחק האליפות (מאוחר יותר "הסופרבול") כבר בעונה שלאחר מכן.

גוגולק עבר לשחק ביאנקי סטדיום האגדי החל מעונת 66'. פעמיים בעונה פגש מולו את... אחיו צ'רלי. בדראפט 66' בחרה וושינגטון את האח הצעיר בסיבוב הראשון – הבועט ה"טהור" הראשון בהיסטוריה שנבחר בסיבוב זה. אין ספק שעשתה זאת בעקבות הצלחתו של האח הבכור בשורות בפאלו. מכל מקום, עונת 66' הפגישה את השניים לראשונה, והיה זה במשחק השני, בוושינגטון (באצטדיון הנקרא כיום ע"ש רוברט קנדי) בו הוכח יתרונה הגדול של "בעיטת הכדורגל". המשחק קבע שיא נקודות בתולדות הליגה, והסתיים בנצחון וושינגטון 41:72. שני האחים חברו יחד להבקיע 14 בעיטות בונוס (מתוכן 9 של צ'רלי) – שיא ליגה שעדיין בתוקף. כל אחד מהם החטיא פעם אחת בלבד, והצופים במשחק התלהבו מסגנון הבעיטה האקזוטי, שהפך סופית לברירת המחדל בליגה.

מרגע שהובהר למאמנים ולבעלי הקבוצות כי "סגנון הכדורגל" (או "סיידוויינדר" כפי שכונה – מעט בזלזול – בתקשורת הספורט) משפר את אחוזי הדיוק באופן דרמטי, החל חיפוש קדחתני אחרי שחקנים המסוגלים לבעוט בסגנון זה, שהיה זר לחלוטין לעולם הפוטבול האמריקני. וכך ארע שלראשונה הפך המשחק האמריקני הייחודי – לפחות בחלקו – יעד לשחקנים זרים.

צ'רלי גוגולק שיחק שלוש שנים במדי וושינגטון ועוד שלוש במדי הפטריוטס, אך מעולם לא הצטיין כמו אחיו הגדול. פיט פרש בשנת 74' כמלך הנקודות של הג'איינטס. חלפו 38 שנה, ושיאו טרם נשבר. גם אם יישבר ביום מן הימים (אולי על ידי הבועט ההפכפך והסוער לורנס טיינס), איש לא ייקח ממנו את מקומו כראשון הבועטים ב"סגנון הכדורגל" בפוטבול המכללות ובעיקר במקצוענים.

יאן סטנרוד התמחה בקפיצות סקי. הנורבגי יליד הכפר פסטונד שבפרברי אוסלו הגיע לארה"ב בגיל 21 כדי ללמוד במכללת מונטנה סטייט, באמצעות מלגת... סקי. מונטנה סטייט השוכנת למרגלות הרי הרוקיס החשיבה כנראה מאד את ספורט החורף, והעניקה לו לימודים בחינם בתנאי שיתחרה בענף הייחודי, ספורט פופולרי מאד במולדתו.

הגולש הצעיר התאמן יום אחד במגרש הפוטבול של האוניברסיטה יחד עם חבריו לנבחרת הגלישה, ובעוד הם עולים ויורדים ביציעי העץ הבחין בקבוצת הפוטבול באימון בעיטות. סטנרוד הסתקרן: הוא לא הכיר את הספורט המוזר ולא ידע במה המדובר, אבל את תנועת הבעיטה הכיר (ולא הכיר) ממשחקי כדורגל במולדתו. הוא החליט לנסות את כוחו בבעיטה, ותחילה חיקה את שחקני הקבוצה ובעט עם השפיץ. מאחר שלא היה מרוצה מהתוצאות חשב לעצמו: מדוע לא להתייחס לכך כאל בעיטת קרן בכדורגל? הוא בעט עם הצד הפנימי של כף הרגל, והשחקנים הנלהבים עודדו אותו: יש שחקן בבפאלו בילס, סיפרו, בשם פיט גוגולק, וגם הוא בועט ככה.

"לא ידעתי מיהו גוגולק" סיפר סוטנרוד לימים. "לא ידעתי אפילו מי הם ג'ים בראון וג'וני יונייטס. אבל התגובה של שחקני הקבוצה עוררה בי מחשבות: אם הגוגולק הזה יכול, מדוע לא אני?" סטנרוד התאמן ברצינות בבעיטה בכדור הביצתי, ובשנתו השלישית באוניברסיטה הפך לבועט הקבוע של הקבוצה. נבחרת הסקי נזנחה מאחור. במשחק החשוב ביותר, נגד היריבה המסורתית מונטנה, שבר סטנרוד את שיא המכללות של גוגולק, עם בעיטה מדהימה מ-59 יארד.

הצלחתו של פיט גוגולק במדי בפאלו עוררה קבוצות נוספות בליגה לחפש בועטים ב"סגנון כדורגל", כאמור, והפעם היו אלה הצ'יפס שזיהו את כשרונו של הגולש הנורבגי מהמכללה הקטנה והביאו אותו לקנזס סיטי בעונת 67'. את פתיחת הקריירה שלו במקצוענים ניתן להגדיר במילה אחת: מדהימה. אם גוגולק העלה את אחוזי הדיוק מ-50% ליותר מ-60%, סטנרוד הביאם ליותר מ-70% - מספר דמיוני לחלוטין עד לפני שלוש שנים. ואם גוגולק השיג 100 נקודות בשתי עונותיו הראשונות, הצליח סטנרוד לעשות זאת חמש פעמים רצופות. הוא נבחר ארבע פעמים רצופות לפרובול, פעם אחת לאול פרו, והצטיין ,כאשר הבקיע שלושה שערים כדי לקבוע את היתרון שלא נשמט בנצחון הצ'יפס על מינסוטה בסופרבול IV. הראשון מבין השלושה הובקע מטווח של 48 יארד – שיא סופרבול שנשמר במשך 24 שנה.

הישגיו של סטנרוד הכריעו סופית את הכף לטובת "סגנון הכדורגל", הפכו את הבועטים בסגנון הישן לזן נכחד, והאיצו את הנסיונות למצוא בועטים זרים. הם השפיעו בדרך נוספת: העליה המשמעותית באחוזי הדיוק גרמה לליגה בעונת 72' להסיג את השער לאחור, כך שבמקום על קו המטרה – שם היה מאז המצאת המשחק – ניצב בחלקו האחורי של האנד זון, כפי שאנו מכירים אותו עד היום. תוספת 10 היארד לטווח הבעיטה היתה רק הצעד הראשון שנקטה הליגה כדי להתמודד עם השיפור המדהים באיכות הבועטים, אך כפי שנראה בהמשך – היא לא שינתה את המגמה לטווח ארוך.

בקיץ 71' יצאה משלחת משולשת מדאלאס לגרמניה בחיפוש אחרי בועטים. הסקאוט הראשי של הקאובוייס, גיל בראנדט, שכנע את המנכ"ל טקס שראם כי במקום לנסות ולאתר מהגרים אירופיים מוכשרים ברחבי ארה"ב – כמו גוגולק וסטנרוד – קל יותר לנסוע ישירות אל המקור ולהתרכז בשחקני כדורגל מקצוענים. השניים, ממוצא גרמני, יצאו ל"ביקור מולדת" כשהם מצרפים אליהם גם את המאמן המצליח של הקבוצה, טום לנדרי.

דאלאס לא היתה קבוצה במצוקה: זה עתה הפסידה בסופרבול לקולטס, והיתה מועמדת עיקרית לזכיה נוספת באליפות המזרח. אבל השלישיה המוכשרת שגידלה שחקנים בשיעור קומתם של בוב לילי, בוב "בולט" הייז, מל רנפרו ורוג'ר "דוג'ר" סטאובך הגיעה למסקנה שיש צורך בשדרוג עמדת הבועט.

לאחר שנכשלו מאמציהם למצוא שחקן מתאים בגרמניה חצו השלושה את הגבול לאוסטריה, ובמועדון הפאר ראפיד וינה פגשו את החלוץ המצטיין אנטון "טוני" פריטש. פריטש היה שם דבר בכדורגל האוסטרי: בשנת 65', בגיל 20 בלבד, קיבל הזדמנות בהרכב נבחרת אוסטריה נגד אנגליה בוומבלי האגדי. טוני הצעיר הבקיע צמד בצל המגדלים התאומים ותרם לנצחון חוץ ראשון של אוסטריה על המארחת. מאותו יום דבק בו הכינוי "וומבלי טוני".

פריטש לא ידע כמעט אנגלית, ולא ידע דבר וחצי דבר על פוטבול. אבל משהו בשלישיית האורחים המסתוריים מעבר לאוקיינוס משך אותו. הוא עזב את רפיד ועבר לטקסס סטדיום, האצטדיון החדש והמצוחצח של הקאובוייס. בעונתו הראשונה הסתפק בצמד משחקים במקומו של הבועט הקבוע, מייק קלרק. הוא שיפר ב-10% את הדיוק הקבוצתי בשערי שדה, ותרומתו הצנועה הספיקה כדי להעניק לו בסיום העונה טבעת אליפות – הראשונה של דאלאס.

יכולתו הגבוהה של פריטש הפכה אותו לבועט במשרה מלאה של הקאובויס, והוא היה שותף להעפלתם לסופרבול בעונת 75' (שם הפסידו לפיטסבורג). בעונת 76' עבר לשחק בסן דייגו, שם החליף כדורגלן אוסטרי אחר, ריימונד "ריי" וורשינג. אחרי עונה אחת במדי הצ'ארג'רס מצא "וומבלי טוני" את עצמו שוב בטקסס, הפעם באסטרודום. הוא סייע לאויילרס להגיע פעמיים לגמר החטיבה, ופעמיים הפסיד ל...פיטסבורג. את הקריירה שלו בליגה סיים בניו אורלינס. הוא נבחר לפרובול ואול פרו בעונת 79'.

נצחונו של יאן סטנרוד בסופרבול פתח תקופה ממושכת בה נשלט המשחק הגדול ביותר על ידי בועטים זרים. במשך 19 השנים הבאות, רק חמש פעמים נערך סופרבול ללא בועט זר אחד לפחות.

בעונת 71' ניצחה דאלאס (עם טוני פריטש על הספסל) את מיאמי בה שיחק הבועט הקפריסאי-ארמני גארבד "גארו" יפרמיאן – שחקן ששווה סדרה משלו (אולי אפילו שתיים), ולא נעשה לו עוול בנסיון לתמצת את חלקו במספר מילים. בשנתיים שלאחר מכן זכתה מיאמי (עם יפרמיאן) באליפות. הגיע תורה של פיטסבורג (עם הבועט הקנדי ממוצא... הונגרי, רוי גרילה) לזכות פעמיים רצופות – בפעם השניה, כאמור, על חשבון דלס וטוני פריטש. לאחר הפסקה בשנת 76' חזרה דאלאס לזכות בסופרבול, הפעם עם הבועט המקסיקני אפרן הררה. ב-78' זכה רוי גרילה עם פיטסבורג בפעם השלישית, כשהוא מנצח עוד בועט מקסיקני בשורות דלס, רפאל ספטיין.

עזיבתו של גרילה לא השפיעה על הסטטיסטיקה, שכן בעונה שלאחר מכן זכתה פיטסבורג באליפות הרביעית שלה עם בועט אמריקני – אבל הראמס המפסידים העמידו בועט... מקסיקני, פרנק קורל. אחרי הפסקה בשנת 80', זכתה סן פרנסיסקו באליפות הראשונה שלה עם וורשינג האוסטרי. וושינגטון ניצחה את מיאמי בה שיחק הגרמני אובה פון שאמאן, ובעונת 84' זכינו לחזות בסופרבול הקלאסי של עידן המסירה – מונטנה נגד מרינו, ואם תרצו – וורשינג נגד פון שאמאן. הג'איינטס זכו בסופרבול הראשון שלהם בעונת 86' עם הבועט המקסיקני ראול אלגרה, ואת הסדרה חתם הבועט הפרסי של וושינגטון, עלי חאג'י-שייח, בעונת 87'.

האלופים והפיינליסטים שהזכרתי כאן לא היו הזרים היחידים שמצאו להם מקום בליגה בזכות היכרותם עם סגנון הבעיטה החדש והיעיל. התקפת "אייר קורייל" בסן דייגו נסמכה על הבועט הגרמני רולף ברנישקה. טמפה ביי הביאה שני בועטים ניגריים בזה אחר זה: דונלד איגוויבוייקה ועובייד ערירי. הראמס החליפו את קורל במקסיקני אחר, טוני זנדחס, ובעקבותיו באו עוד שלושה (!) מבני משפחתו ששיחקו לתקופות קצרות בליגה. מיאמי החליפה את פון שאמאן בקולומביאני פואד רבייז, וסינסינטי הביאה מגרמניה את הורסט מולמן. דיטרוייט הרחיקה עד פרגוואי כדי לגייס את בניטו "בני" ריקרדו.

זרם הבועטים הזרים גרם גם לכמה תגובות שליליות מצד הקהל והשחקנים המקומיים, שלא התלהבו מהמהגרים חסרי ההבנה הבסיסית במשחק, המדברים במבטא מצחיק ואינם עושים דבר במשחק מלבד לבעוט – בעוד שבועטי העבר היו שחקני שדה לכל דבר שבעטו בנוסף לעמדתם הרגילה (ע"ע דון הטסון, פול הורנונג, "הבוהן" וג'ורג' בלנדה, בין השאר). הסתייגויות אלו מצאו פה (גדול וקצת מלוכלך) בדמותו של אלקס קאראס, שחקן דטרויט בשנות הששים ושדר ב"מאנדיי נייט פוטבול" בשנות השבעים. קאראס לא הסתיר את סלידתו מהבועטים הזרים וקרא להם "מנוולים קטנים". הוא ניצל הופעה בתכנית "הלילה" עם ג'וני קרסון כדי ללעוג לחברו לקבוצה לשעבר, יפרמיאן, שחגג באופן מוגזם בעיטת בונוס מוצלחת, וכשנשאל מה הוא קופץ – ענה: "אני לבעוט טצ'דאון!" בהזדמנות אחרת נשאל קאראס מה הטקטיקה ההגנתית נגד ריבוי שערי השדה וענה: "להקשיח את חוקי ההגירה".

יש לציין שיפרמיאן לא נעלב, ופרסם אוטוביוגרפיה מלאה אהבה עצמית, שקיבלה כמובן את השם "אני לבעוט טצ'דאון!"... הביקורת שהוטחה בזרים לא השפיעה בסופו של דבר על קליטתם בליגה, כפי שתעיד שורת ההצלחות הקבוצתיות שלהם.

תהליך ההשתלטות הזרה נעצר באופן טבעי: כעשרים שנה לאחר תחילת השימוש ב"סגנון הכדורגל" כבר התפתחו מספיק בועטים אמריקניים – דרך התיכון והמכללות – שהגיעו לרמה גבוהה מאד של בעיטה, כזו שכוכבי העבר לא חלמו עליה. כבר לא היה צורך ב"גשר" שבנו הזרים, ובעונת 85' פרש הבועט האחרון בסגנון הישן, מארק מוסלי.

ניפרד איפוא מהבועטים הזרים עם הקריקטורה המופיעה בסרט "קשוחים למחצה" משנת 77' (כן, שוב 77'), אותו הזכרתי פעמים רבות בסדרות שונות. בסרט מגלם השחקן היהודי אמריקני רון סילבר את דמותו של הבועט הסלאבי ולאדה קוסטוב, הנעזר במתורגמן צמוד. אי הבנה בין מאמן הקבוצה לבין המתורגמן גורמת לכך שקוסטוב עולה למגרש במהלך הסופרבול לבעיטת הרחקה – אך במקום זאת בועט לשער מטווח 65 יארד – ומבקיע! אין ספק שקוסטוב מבוסס בחלקו על דמותו הצבעונית של גארו יפרמיאן, והנה עוד תרומה של "סגנון הכדורגל" לתרבות האמריקנית.

בפרקי הפתיחה של הסדרה למדנו כיצד הגיעו אנדרסון ואנדרסן לארה"ב והחלו דרכם במכללות בעיצומה של פלישת הבועטים הזרים. כעת נחזור אל השניים ונבחן כיצד השתלבו בגל הזה – והאם הצליחו לרכב עליו.

*הערת המחבר: הפרק מוקדש לזכרו של משה ר', שעד יומו האחרון המשיך להאמין כי פושקש עוד ישוב...

*בפרק הבא: גוליבר בארץ הענקים