האסון הגדול הבא?

באחת הכתבות כאן באתר על הירידה ברמה של ליגת העל העונה, הביע אבי נמני דאגה גדולה מהמצב, לא מעט בעקבות כמות השחקנים שעוזבים לאירופה. נמני התייחס אז לגל האחרון שיצא בקיץ לחו"ל, אבל כאשר הוא נדרש מאוחר יותר לגל הנוסף שעלול לצאת מכאן בסוף העונה, חלק בתיווכו כסוכן, הוא נשמע אפילו פסימי יותר. "תהיה כאן ליגה לאומית", אמר. "אי אפשר למכור בלוף. הקהל רוצה רמה של כדורגל שאפשר ליהנות ממנו ולא במקרה המגרשים ריקים בשנתיים האחרונות. יש עוד סיבות, אבל משנה לשנה הרמה יורדת ואם היא תמשיך לרדת כמו השנה, גם שחקנים טובים יתקשו לצאת לחו"ל בשל הרמה הנמוכה של המשחקים".

הדברים של נמני לא מפתיעים, גם כי המשוואה ברורה – עוד שחקנים יעזבו, עוד איכות תיעלם. הסיבה השנייה לחוסר ההפתעה היא הידיעה של נמני שבקיץ הקרוב הכיוון הזה לא הולך להיעצר. מי שמוטרד מהרמה העונה, שיתכונן לליגה עם פחות שחקנים איכותיים. מי שמפתח ציפיות להתייצבות אחרי עונת נפל, עלול למצוא את עצמו מאוכזב יותר. כמות לא קטנה של שחקנים ישראלים מתכננת את דרכה החוצה: עמאשה, דמארי, פלאח, תמוז, גדיר, עטר ואחרים. כן, בהחלט אפשר להיות מוטרדים מכך, אבל חשוב גם להבין שהסיבה לכך היא שונה ממה שכולם חושבים. הסיבה היא לא השחקנים שעוזבים.

הקיץ האחרון הציג לראווה סוג חדש של לגיונר: כוכב ביניים בליגה. שחקנים כמו משה אוחיון, רועי דיין ודור מלול נגררו לתוך האופנה הזו וכנראה יגררו אחריהם שחקנים דומים בקיץ הקרוב. הסיבה לכך היא לא ההצלחה הכבירה שלהם באירופה, אלא כסף. היום אפשר לפתות אותם גם ב-200, 150 אלף דולר, אפילו פחות, מאחר שהסכומים שמוכנים לשלם בישראל לא מפסידים לרדת. בעבר, סכומים כאלה לא היו מושכים שחקנים ישראלים לחו"ל, אבל כיום שחקן שרוצה לבסס את עצמו כלכלית חייב לבחור באופציה הזו. סוכן השחקנים לירן עטיה מסביר זאת בחדות: "הסכומים בכדורגל הישראלי ירדו משמעותית ואם פעם הרף של שחקנים שהיו מקבלים כאן 150-200 אלף דולר היה לקבל לפחות 250 אלף יורו בחו"ל, הרף הזה ירד והיום מציעים לשחקנים בישראל חוזים של פחות מ-100 אלף דולר. לכן הרף לחו"ל גם ירד ותמורת 150 אלף יורו לעונה שחקנים ישמחו לצאת הקיץ".

כך הפך השחקן הישראלי לסחורה זולה בשווקים המתאימים לכך באירופה. כך הבין השחקן הישראלי ששווה לו להפוך עולמות כדי לצאת מכאן. ברוב הקבוצות בארץ יש לפחות שחקן אחד שרוצה לצאת, ובחלק מהן אף שלושה וארבעה לגיונרים פוטנציאליים. אחד משחקני הנבחרת סיפר השבוע משהו חשוב בהקשר הזה: "היה צריך לראות את עומר דמארי באימוני הנבחרת, כשכולם מסביבו באים מאירופה. אי אפשר היה שלא להבחין בקנאה החיובית שלו ובהבנה שהוא חייב להיות שם. כשאחד השחקנים שאל אותו על כך, הוא ענה - "בע"ה בקיץ אני אעשה הכל כדי להיות שם, אני שייך לשם". כנ"ל לגבי אדריאן רוצ'ט. שאלו אותו על אירופה, והוא הגיב שזו העלייה ברמה היחידה מבחינתו. לא לעבור לקבוצה גדולה בארץ. כל עוד המצב הכלכלי בארץ נשאר כמו שהוא, ואיתו גם האווירה השלילית, כולם ימהרו ללכת לאירופה. צריך לשמוע שחקנים כמו רפאלוב או ברדה מדברים על השקט שיש להם להתרכז בכדורגל לעומת מה שהולך בישראל, כדי להבין כמה זה נכון".

הדוגמה הכי טובה להיפוך היוצרות זה משה אוחיון שחתם בינואר בלוצרן. בעבר, ליגיונר שלא הצליח כמוהו כפי שקרה לו בפולין, היה חוזר מיד לארץ. לאוחיון היתה גם הצעה קורצת: לחזור כמנהיג החדש של בית"ר ירושלים. אך הוא בחר בלוצרן השוויצרית. זה מעניין גם כי מדובר בבחור ששומר כשרות בצורה אדוקה, שמתקשה לא מעט בחו"ל, אבל סדרי העדיפויות שלו השתנו. תקשיבו להיגיון של אוחיון, הוא ההיגיון שינחה לא מעט שחקנים לצאת מהליגה גם בקיץ הקרוב. "בית"ר מבחינתי הייתה הדבר, אבל אירופה זה קלאסה אחרת מבחינת תרבות, אווירה מקצועית נטו ויחס שקשה לוותר", אמר אוחיון בנושא. "רציתי לנסות וליהנות מזה כמה שיותר לפני שאני חוזר לארץ, זה לא הכסף שהכריע".

הצונאמי החדש אמור באמת להטריד את פרנסי הליגה, אבל חשוב גם להסתכל על התופעה בצורה הנכונה. עדיין מדובר בתהליך בריא לענף, תהליך שבו נוכל להפוך לליגת שמייצרת ומייצאת שחקנים. הבעיה היא לא באלו שעזבו אלא באלו שנשארו. כלומר, בארגונים שאמורים לחפות על המחסור, במאמנים שאמורים לייצר את הדורות הבאים. כל אלו נתפסו עם המכנסיים למטה העונה. הליגה לא רק התרוקנה מכוכבים, אלא קודם כל ממנהלים טובים ומאמנים איכותיים שידעו לקחת את התהליך הנכון שמתאים לליגה בסדר גודל כזה, ולמנף אותו להרגל בריא.

קחו לדוגמה את בועז סולמי, ממחלקת הנוער של בני יהודה. הוא הראשון שיאמר לכם שאין מה לדאוג מכמות השחקנים הצעירים שמחכה למטה, בעתודה, אלא דווקא מאלו האחראים עליהם שאמורים היו להבין שבסיטואציה הנוכחית צריך להכין אותם למשימת הבוגרים וליגת העל קצת אחרת. "אנשים לפעמים לא מבינים מה יש להם בידיים", אומר סולמי. "יש כאן כישרונות בכל המחלקות הצעירות בארץ, רק צריך לעבוד איתם ולתת להם את תשומת הלב הנכונה במעבר בין נוער לבוגרים. לא לזרוק אותם ולומר להם - תסתדרו".

אותו דבר חושבים אנשי מחלקות נוער כמו זאביק זלצר, בני לם, ניר לוין או ניסו אביטן. הם יספרו לכם על כמות הכישרונות האדירה שמסתובבת, אך גם על המנגנונים הגרועים שאמורים לטפח אותם בצורה מסודרת. לטפח בהתאם ללוז החדש לפיו לגיונרים מפנים את מקומם בליגה מהר מהצפוי וכישרון צריך להיות מוכן לקרב בגיל צעיר מאוד. זאביק זלצר, למשל, לא מבין מדוע חוששים כאן מגל נוסף של עוזבים בקיץ. "נפלתם על הראש עם הראייה הזאת. אתם לא קולטים שאין דבר יותר טוב מזה שכמה שיותר שחקנים ייצאו לחו"ל- זה ישדרג את הרמה של הכדורגלן הישראלי, של הנבחרת, זה יגרום לשחקנים לשאוף להגיע לשם, זה ייתן להרבה מאוד שחקנים כאן במה בכל שנה ולא ייבש אותם על הספסל", הוא אומר. "הבעיה היא במנגנון שמטפל בכישרונות החדשים שמקבלים הזדמנות, בקבוצות, ולא בשחקנים שעוזבים. אנשים פה זוכים בלוטו, זורקים את הכסף לפח ואתה מאשים את הלוטו? אם היו עושים את דברים נכון, לא היתה סיבה לפאניקה".

אין להתכחש – העזיבה בקיץ של ליאור רפאלוב, תומר חמד, איתי שכטר, גילי ורמוט, בן שהר, ערן זהבי ועוד רבים וטובים, היכתה בליגת העל. אבל אלי כהן, מאמן בית"ר ירושלים, מבקש לבחון את הדברים דרך משל הפועל תל אביב, שהביאה שחקנים לא פחות טובים במקום הכוכבים שעזבו. אלא שהפועל תל אביב נחלשה מבחינת ארגונית, מבחינת עמדת המאמן, השפיות, ומי שהיתה פעם חממה לשחקנים לפני הפריצה הגדולה, הפכה למקום שמעכב שחקנים. זו תמצית הבעיה.

"עשו בישראל דרמות שרמת הכדורגלן בליגה פשטה רגל בגלל עזיבה של שחקנים, וזה רחוק מלהיות ככה", סבור מאמן בית"ר ירושלים. "הלכו שחקנים משמעותיים, אבל מבחינת כישרון ישנם שחקנים משמעותיים לא פחות. כך את הפועל תל אביב - במקום בן שהר יש את דמארי שהוא טוב יותר; במקום ורמוט יש את אלרואי כהן, שהוא לא פחות טוב ממה שהיה ורמוט בגילו בתחילת הדרך בהפועל ואפילו טוב יותר. וגם בשער הם מילאו את המקום של אניימה בצורה נכונה. במכבי חיפה התפנה מקום בחלק הקדמי בעקבות עזיבת רפאלוב לשחקנים כמו עידן ורד ואייל גולסה, גם בחלק הקדמי יש לה את מיטב הכישרונות, אבל היא פשוט עוברת עונה שחורה. אני לא רואה איזה רביבו או ברקוביץ' שעזבו כאן".

אז מהיכן הירידה ברמה השנה? כהן מסביר: "לוקח זמן להיכנס לנעליים. אם בעבר היו לשחקנים שנים של התחשלות עד גיל 23-24 לפני שלוקחים את המושכות, בקצב היציאה הנוכחי לחו"ל הם צריכים לעשות את זה בגילאים 20-21. וזה יכול לקרות. צריך רק להכין אותם לזה מוקדם יותר, ששחקנים איכותיים יקבלו דקות כבר מגיל 17-18, וזה יקרה. יש שחקנים ראויים ויהיו כאלה בעתיד, צריך רק לעשות דברים בצורה מסודרת, סבלנית ובריאה, ולא טלאי על טלאי".

לדברים של כהן יש משמעות נוספת ולא פחות חשובה מבחינה עתידית – השחקנים עצמם. לא רק מצב הליגה. אם לא נכשיר אותם כמו שצריך לרשת את הלגיונרים הבאים, הם יהפכו ללגיונרים פחות טובים והתהליך הנכון הזה עלול להיקטע בשלב מסוים. כבר עכשיו מזהיר ווילי ווינדרס, מי ששימש כמנהל מקצועי גם בגנק וגם בלוקרן מהליגה הבלגית, מפני עצירה עתידית בתהליך ייצוא הכדורגלן הישראלי. "הגיעו מישראל הרבה שחקנים בשנים האחרונות, אך גם הרבה לא הרשימו והפכו לשחקני ספסל", הוא אומר. "זה גורם לאנשי מקצוע לחשוב טוב יותר לפני שמביאים שחקן מישראל. סוכנים טובים אולי יוציאו בעתיד הקרוב שחקנים לבלגיה או מדינות אחרות, אך אחרי זמן מה, אם כמות ההצלחות לא תגדל, הייבוא ייעצר. מי שלא מוכר איכות לא קונים ממנו. ככה זה עובד".

שמעון אבוחצירא (קרית שמונה) – אחרי המפלה ביוון, לא יילך בכל מחיר לחו"ל. אם באמת ירצה, יזכה לחוזה כמעט בוודאות במדינות כמו בלגיה או פולין.

אדריאן רוצ'ט (קרית שמונה) - עם סוכן טוב יכול להגיע לליגה בינונית ביבשת. לא בטוח שיתאים לו. בכל מקרה, ההשתייכות לסגל הנבחרת כבר מוסיפה לו וייתכן שיצטרך לנסוע להתרשמות בכדי לקבל חוזה. סיכויו לא גבוהים כרגע.

טוטו תמוז (הפועל תל אביב) – חייב למצוא קבוצה שתתן לו לשחק באופן קבוע. לא בטוח שליגה מאוד בכירה תתאים לתחילת הדרך. בכל מקרה, בעל הסיכויים הגבוהים ביותר לצאת לחו"ל מבין הישראלים. חסר להפועל תל אביב אם לא.

עומר דמארי (הפועל תל אביב) - מתאים, ראוי, בשל, אחרי שידע להתעלות לא פעם מעל הבלגן בהפועל תל אביב ולהבליט את איכויותיו. תג המחיר שלו – מינימום 3 מיליון יורו – עלול לעכב ולהפריע. לא בטוח שיותר מכך.

אלרואי כהן (הפועל תל אביב) – לוטש את עיניו ליבשת הגדולה. בסך הכל בן 23, משמע – בדיוק בגיל שקבוצות באירופה אוהבות לדוג כישרונות. גם הוא עלול לסבול מתג מחיר בעייתי בעקבות המחיר המופקע שעלה להפועל תל אביב, אבל עם מוטיבציה מוגברת לצאת מכאן זה עשוי להסתדר.

אביחי ידין (הפועל תל אביב) – בספרד עדיין רוצים אותו. הוא גם רוצה לספרד הרבה מאוד זמן. בקיץ איש לא יוכל לעצור אותו, אם אכן תהיה הצעה קונקרטית על השולחן. טביב הרי לא ידרוש עבורו סכום מציאה.

ויאם עמאשה (מכבי חיפה) – בגרמניה עוקבים אחריו, אבל הפציעה שלו עלולה להעיק. בלעדיה, יש לו את המספרים, הביצועים והנתונים כדי להיות אחד הלגיונרים הבטוחים בקיץ. גם בליגה מכובדת באירופה.

מוחמד גאדיר (מכבי חיפה) - יש לו הצעות, יש לו סוכן שעובד בכיוון, הרבה תלוי בכסף שיהיו מוכנים לשלם עליו ובשבילו.

סארי פאלח (מכבי חיפה) - פתח את העונה מצוין, אך לאחר מכן נחלש משמעותית ואף ירד לספסל, מה שהגביר את הרצון שלו לעזוב לחו"ל כבר בסוף העונה. סוכנו דודו דהאן עשה דברים דומים עם רמי גרשון ובירם כיאל, אבל לעמדת מכבי חיפה תהיה השפעה לא קטנה בעניין. אם תתעקש מול פלאח, כולל במחיר עליו, הדברים עלולים להיתקע.

אייל גולסה ועידן ורד (מכבי חיפה) - שניהם מדברים שעל כך שקודם יעדיפו להפוך למנהיגים של מכבי חיפה לפני המעבר לאירופה, אבל סוכן חכם וחוזה מפתה יכולים לשנות את התכנון.

אלירן עטר (מכבי תל אביב) – קלטת מרשימה יש לו. סוכן מקושר באירופה גם. תחושת מיצוי במכבי תל אביב כנ"ל. השאלה כמה יהיה נחוש לעשות זאת ובאמת להעביר את חייו מכאן.

טל בן חיים (מכבי פתח תקווה) - הוא מעדיף את אירופה על פני הפועל תל אביב או כל קבוצה גדולה בארץ. יש גם עניין בקרב קבוצות מחבר העמים הרוסי לשעבר. יש לו נתונים מעולים, למרות המצב של קבוצתו בליגה. סוכן טוב יכול להפוך את כל זה לעסקה.

מהארן ראדי (בני סכנין) - לפחות ארבעה סוכנים יצרו קשר עם ראדי השנה בכדי לייצג אותו בנסיונות לצאת לחו"ל. על סף גיל ה-30 קשה יהיה לראות את זה קורה וכנראה שראדי יעדיף להישאר בסכנין או לעבור לקבוצה גדולה בארץ. אבל אל תאמרו נואש בהקשר שלו.

אריאל הרוש (בית"ר ירושלים) - צפוי לקבל עד לתום העונה את הדרכון הספרדי שלו ופיני זהבי משוכנע כי יסדר לו קבוצה בחו"ל. בקיץ האחרון שתי קבוצות מהפרמייר ליג היו מוכנות להחתימו בתנאי שיוציא את הדרכון, אך הדברים התעכבו. בקיץ הדברים יראו אחרת.

ליגת העל בוואלה! ספורט