פתאום קם אדם בבוקר, ומגלה שהוא זקן. לאחרונה, לדוגמה, אני מרגיש ששלפוחית השתן שלי הצטמקה. אחרי כל כוס מים, אני צריך להשתין. לא ברור איך זה קרה, אבל זה קרה בפתאומיות. פתאום שמתי לב. פתאום אני מנקר בסלון מול הטלוויזיה, פוחד לאכול חומוס אחרי תשע בערב ("קצת כבד לי עכשיו"), מוריד שערות מהאוזניים ורב עם השכנים. ממתי אכפת לי מהשכנים? אז היא משאירה את השקית זבל בחדר מדרגות, מה קרה?
אפשר להניח שזה תהליך איטי, שהנבילה היא הדרגתית, אבל זה קורה מהר מאוד. גם לדידייה דרוגבה. רק אתמול הוא היה החלוץ הכי מפחיד בעולם, היום טוענים שהוא זקן. שאין לו מה לתרום. שהוא מייצג את צ'לסי הישנה, שהוא תוקע את הקבוצה. ולמה הוא כל כך זקן? כי הוא כבר בן 34. בגיל 34, אתה גמור. לא תגידו שהוא בן 70. הוא בסך הכל בן 34. גמור.
גם פרנק למפארד בן 34. השיער שלו דליל יותר, הפרצוף שלו מקומט יותר, הוא מתעייף מהר יותר. לא מזמן הוא היה בן 27, בשיא אונו. לקח אליפויות, לקח דאבלים, היה כדורגלן העונה, המלך של לונדון. פתאום, ביום אחד, שבע שנים אחרי זה, הוא קורא בעיתונים שהוא רקוב. שהוא כבר מקולקל. שצ'לסי חייבת לרענן את השורות, אחרת היא תיפול. ג'ון טרי, בן 31, שומע את אותם דברים. צריך דם חדש. נמאס מהזקנים האלה, אחרי גיל 30 הם כבר לא רלוונטיים.
אפשר להבין את הטענות. המאמן הקודם שלהם, וילאש בואש, היה בסך הכל בן 35, רק שנה מעל דרוגבה ולמפארד. ככה זה עובד היום, אין סבלנות, הכל קורה מהר. באותה פזיזות שבה מספידים את הזקנים, ככה מכתירים את הצעירים. ניימאר נותן כמה גולים, והוא היורש של פלה. סטארידג' נותן חצי עונה טובה בצ'לסי, ואפשר לזרוק את הוותיקים. כולם הסכימו, צ'לסי מוכנה לחילופי דורות. היא חייבת להיפטר מהזקנים.
נאפולי המומה
ואז מגיע המשחק מול נאפולי, ורוברטו די מתאו (המבוגר האחראי, בן 42) מתעקש להאמין בחבורה הישנה. "קדימה דידייה", הוא אומר לו, "תראה להם מי אתה, רק עוד פעם אחת". דרוגבה עולה למגרש, טעון מעצבים, מלא במוטיבציה. פתאום מתברר שעדיין אי אפשר להוציא לו את הכדור מהרגל כשהוא עם הגב לשער. שהוא עדיין חזק ויציב. שעדיין הוא יודע מתי להחזיק בכדור ומתי לשחרר, איך לחלק נכון את הכוחות, איך להתעלות כשזה באמת חשוב.
כדור מוגבה לרחבה, דרוגבה קורא את המסירה, מקדים את המגן, ונוגח כדור מדויק לרשת. שער נפלא. במחצית השנייה למפארד מרים כדור קרן, ג'ון טרי בא לכדור, עולה גבוה, ובתזמון מושלם נוגח לפינה הרחוקה. עוד גול אדיר. צ'לסי מקבלת פנדל, ולמפארד קר הרוח שולח בעיטה נפלאה לרשת. אחר כך דרוגבה, שוב עם הגב לשער, מעביר רוחב נפלא, ואיבנוביץ' נועץ את הרביעי. שלושת הזקנים של צ'לסי מתעללים בנאפולי. לא שערים וירטואוזיים, אבל חכמים, יעילים ומדויקים.
אף פעם לא אהבתי את השלישייה הזאת, אבל קשה היה שלא להזדהות עם התסכול שלהם. זו תהילת העולם שחלפה לה במהירות מפתיעה, והתחלפה בהשמצות פומביות. זו התחושה שעדיין יש להם את זה, גם אם הרגליים והריאות קצת בוגדות. בסך הכל הם הוכיחו שכדורגל הוא הרבה יותר ממהירות וזריזות. שאין תחליף לקריאת משחק, לוותק ולניסיון.
סביר להניח שצ'לסי אכן צריכה לרענן את השורות, אבל ללילה אחד (כנראה אחד האחרונים שלהם) השלושה האלה הזכירו שהם עדיין כאן, חיים ובועטים, היישר לחיבורים. זו הייתה תזכורת לכל עולל, שאסור להספיד ולהשמיץ. גם אתה תהיה פעם זקן, וספק אם בגיל 34 תוכל לזוז כמו דרוגבה. ההתעלות שלהם מול נאפולי הייתה לא רק הנפת אצבע משולשת, אלא דרישה לכבוד בסיסי. פשוט דברו אלינו יפה, בצורה מכובדת, כזו שמגיעה לאדם מבוגר.