אנשים נוטים היום לזלזל בגביע המדינה. התואר השני בחשיבותו הפך להיות פרס ניחומים, שהשמחה האמיתית מהזכייה בו שמורה לקבוצות קטנות מהפריפריה, מהמגזר או מהליגות הנמוכות. כשקבוצה גדולה זוכה בו הוא מוגדר "פיצוי". פיצוי על עונה חלשה, על אובדן האליפות. הוא אף פעם לא פרס גדול, תמיד פיצוי.
אבל זה לא תמיד היה ככה. בשנות השבעים בית"ר ירושלים הייתה קבוצה קטנה. בשנות השמונים מכבי תל אביב המהודרת והמעוטרת הייתה מועדון מרוסק. גביע לא היה פרס ניחומים, בטח שלא פיצוי. הוא שימש הצהרת כוונות, דגל שעליו כתוב בגאון "אנחנו עדיין כאן". לגביע של בית"ר ירושלים ב-1979 הייתה חשיבות עליונה בנסיקתו של המועדון אל צמרת הליגה הלאומית. זה של מכבי תל אביב ב-1987 היה נקודת אור שהפציעה מתוך עשור שחור ומר, גמול הולם על שנתיים מלהיבות של כדורגל מצוין, כזה שכבר שכחו בקרית שלום שאפשר לשחק. לאיש שלקח את הגביעים האלה קראו שמעון שנהר, שהלך ביום ראשון לעולמו בגיל 69.
שנהר תמיד היה שם רגע לפני, אף פעם לא במרכז הבמה. הוא שיחק ואימן במכבי חיפה כשהייתה קבוצת תחתית, שחקן חכם ואלגנטי שזכור מתחת לשמות גדולים כמו ג'וני הרדי, אברהם מנצ'ל ואהרון אמר. הוא הדריך בעיקר קבוצות ממוצעות, היה עסוק בלהוציא אותן מאשפתות. אם תרצו, אפשר להגדיר את שנהר כאב הרוחני של ניר לוין - מאמן ואדם נוח שמאמין יותר בדרך ובחינוך ופחות בתוצאה, שאת עיקר כוחו צבר עם קבוצות נוער נטולות אגו כמוהו, שלא צמא להצלחה המיידית, אלא רואה רחוק יותר וחושב על העתיד. הבעיה עם מאמנים כאלה היא שהם לא מוערכים דיים או עולים לכותרות בהקשרים אחרים. לראייה, חשיפת השיא של שנהר, שהיא לא יותר מקוריוז בתודעה הציבורית השליחות שאליה יצא במיקרונזיה בסוף שנות ה-90, לאמן את המדינה שהפכה באופן מפתיע ופתאומי לידידת ישראל, מסע שהוליד סרט ותואר כבוד באי המרוחק, אבל קשר ממשי לכדורגל אין לו.
איציק הברמן, היסטוריון מכבי חיפה, מספר: "שנהר היה אדם, שחקן ומאמן מאוד אינטליגנטי. הוא נדחק הצידה גם משום שהיה בנו של המאמן אוטו שלפנברג, אבל בעיקר משום שלא הסכים לסטות מדרך הישר. זו גם הסיבה שהוא לא הסתדר עם הרבה מאמנים. גם כמאמן, הביאו אותו למכבי חיפה מחיל הים, שם שימש מאמן כושר, ואחר כך ניסו להכתיב לו את ההרכב. הוא לא הסכים להמשיך שם מהסיבה הזו, ולאחר מכן הביאו את אלי פוקס והקבוצה ירדה ליגה".
עד כמה היה שנהר נשכח, שלא בצדק, תעיד עונת 1985/6. הוא הגיע למכבי תל אביב, אותו מועדון שממנו יצאו יעקב גרונדמן, יצחק שניאור ודוביד שוויצר, שלושת הטייקונים הגדולים של התקופה, עם שריטות נפשיות וצלקות עמוקות. אף אחד לא הצליח אז בקרית שלום. מכבי תל אביב הייתה מועדון מת, קטטוני עוד יותר מהיום. שנות השבעים היפות פינו את מקומן לסדרה של השפלות, שהחלו בשישייה המפורסמת בנתניה ונמשכו בכישלונות סדרתיים בדרבים ובנשירה מוקדמת ממאבק האליפות.
עם אופי שקט ובלי הילה תקשורתית סביבו, שנהר הפך שוב את מכבי תל אביב ליחידה גאה וממושמעת. הקבוצה רצה חזק עם רצף של ניצחונות קשים בפינאלה של העונה, ומחזור אחד לפני הסיום הצהובים פתאום חשו בנחיריהם ניחוחות אליפות. זה היה מסע בלתי נשכח שנגדע רק בהפסד 3:1 למכבי חיפה. מכבי תל אביב הפכה ליחידה נחושה ומנצחת, כל מה שלא הייתה באותן שנים.
בוני גינצבורג, ששנהר עיצב את מעמדו כשוער הראשון של הקבוצה, נזכר: "צריך לזכור שלא היה אז שפע כלכלי, מכבי תל אביב הייתה במצב לא פשוט ושנהר פשוט ידע להתמודד עם מה שיש. הוא העביר הרבה אימונים אישיים וניסה להיכנס לראש של השחקנים. זה עבד. מאוד הערכתי אותו, כי הוא היה שונה מהפרופיל הטיפוסי של המאמן. בשנים האחרונות הוא דחק את עצמו הצידה, כשהבין שלא יוכל להתחבר עוד לנוף העכשווי של הכדורגל הישראלי".
מי שחשב שהריצה לאליפות הייתה הבלחה רגעית קיבל תשובה עונה לאחר מכן. מכבי תל אביב המשיכה לשעוט בצמרת, אבל בליגה נכנעה לעונה חלומית של בית"ר ירושלים. בגביע זה כבר היה סיפור אחר. בחצי הגמר היא ניצחה את בית"ר 0:2, ובגמר הכניעה את מכבי חיפה בפנדלים. שנהר לא נשאר במכבי תל אביב, הוא פינה את מקומו לגיורא שפיגל בעל החזון האירופי ועידן החליפות, שאמנם סיים אף הוא עם גביע באמתחת, אבל גם עם עשירייה נוראית ממכבי חיפה וטראומה שלא תרפה ממנו ומהקבוצה לעולם. שנהר לא היה מאמן חליפות, אלא איש פשוט, נטול פוזה וגישה, אדם חרוץ שדרך החינוך הנעימה שלו חלחלה אפילו במקומות קשים כמו ימק"א וקרית שלום. מאבקו במחלה היה שקט ורחוק מעין התקשורת, ממש כמו קריירת האימון שלו. עכשיו ראוי שהוא ומשפחתו יידעו: יש לא מעטים שזוכרים ומעריכים.
