הכי רחוק מג'רמי לין

בינואר הכתרנו את דנבר בתור הקבוצה המפתיעה של החודש, בין היתר מאחר שלוח המשחקים של הנאגטס היה תובעני יותר מזה של הפתעות אחרות, כמו יוטה ופילדלפיה. אבל חודש פברואר, או ליתר דיוק שלושת השבועות שקדמו לפגרת האולסטאר, זימן לדנבר לוח משחקים תובעני במיוחד שתרם רבות להידרדרות הקבוצה מהמקום השני במערב לתשיעי.

גם הפציעות שיחקו תפקיד: דנילו גלינארי, הסקורר המוביל בקבוצה, נעדר מעשרת המשחקים האחרונים; ננה היעיל פספס 8 משחקים כולל שבעת האחרונים; הסנטר הפותח טימופיי מוזגוב החמיץ תשעה משחקים רצופים; רודי פרננדז נעדר מארבעת המשחקים האחרונים; ובשניים האחרונים גם הרכז הפותח טיי לאוסון לא שיחק. בשביל קבוצה שמסתמכת על רוטציה רחבה ומאוזנת, הפציעות הללו היוו מכה אנושה, במיוחד כי הנאגטס התמודדו החודש מול קבוצות כמו אוקלהומה, הספרס הלוהטים, ופעמיים מול הקליפרס ודאלאס שנמצאות בכושר טוב. למעשה, הקבוצות החלשות ביותר שדנבר פגשה היו פניקס וגולדן סטייט.

דנבר פתחה את פברואר עם בק-טו-בק-טו-בק מתסכל במיוחד: נגד הקליפרס בחוץ ומיד טיסה הביתה להתמודדות מול הלייקרס (במקום להישאר בלוס אנג'לס לשני משחקי חוץ רצופים), ולסיום טיסה לפורטלנד. היו להם בנוסף לכך ארבעה סטים של בק-טו-בק, שלושה מתוכם במתכונת של משחק בית מיד לאחר משחק חוץ, או להפך. מבחינת קצב משחקים מדובר ב-22 ימים שלתוכם נדחסו 14 משחקים, עומס שכמוהו אף קבוצה אחרת לא חוותה החודש, כולל רצף של 7 משחקים בעשרה ימים. שאלוהים ירחם עליהם, כי הנהלת הליגה לא.

החדשות הטובות עבור הנאגטס הן שהפצועים אמורים לחזור עד תחילת חודש מרץ, שבתורו יהיה מרווח יותר עם שני סטים של בק-טו-בק וזהו, בנוסף לנוכחות מעודדת יותר של כמה מנמושות הליגה בלוח המשחקים. מעבר לכך, כל הפציעות הנ"ל אפשרו לכמה צעירים מקצה הספסל לקבל במה: הרוקי ג'ורדן המילטון הרשים עם שילוב של יד מבחוץ ותרומה בריבאונד הגנה; הרוקי קנת פאריד הציג לראווה את יכולותיו בתור משאבת ריבאונדים, שחקן הגנה לוחמני ומסיים מתפרצות אתלטי; והסנטר קוסטה קאופוס הבליח פה ושם עם תצוגות דאבל-דאבל וחסימות למכביר. עם חזרתו המסתמנת של וילסון צ'אנדלר מסין, נראה כי עד לסיום העונה דנבר תהיה בצד המתיש ולא המותש.

תנו קרדיט למארק ג'קסון - הלוחמים שלו פתחו את העונה במאזן 12:7 שלילי עד לסוף ינואר, אבל בפברואר הם מחזיקים במאזן 5:6 חיובי עד כה, כולל שלושה הפסדים צמודים מאוד לפורטלנד, ממפיס ואוקלהומה, כשהאחרונה אחראית לשניים מהפסדיהם החודש. כנהוג בשנים האחרונות, גולדן סטייט עושה זאת למרות סגל דליל במיוחד, וזה מה שמפתיע אצלם החודש: דורל רייט ממשיך לקחת צעד אחורה בהשוואה לעונת הפריצה שלו אשתקד, עם חוסר עקביות שמתבטא בעיקר בקליעה מבחוץ; בעמדת הסנטר, אנדריס בידרינס שובר את השיאים השליליים של עצמו, קוואמי בראון גמר את העונה לפני חודש וחצי, והסופמור אקפה אודו אומנם חוסם ומשנה המון זריקות, אבל נראה אבוד במלחמות על ריבאונד הגנה; ומקרב שחקני הספסל, נייט רובינסון, ברנדון ראש והרוקי קליי תומפסון תורמים פה ושם, אבל בשורה התחתונה מדובר בקבוצה המובלת ע"י טריו אטרקטיבי ובעייתי-משהו בהגנה.

סטפן קרי שסופסוף מצליח להישאר בריא, נחות פיזית מרוב הרכזים שמולו. מונטה אליס מסוגל לשמור מצוין את הרכז ממול, אך הוא פותח לצד קרי בעמדת השוטינג גארד. דייויד לי ממשיך להוכיח שגם מחוץ לשיטה של דאנטוני, מדובר בשחקן של 10-20, אבל שגם מחוץ לניקס אין לו משחק הגנה. טריו הלוחמים הצליח להשיג מאזן חיובי החודש בזכות יכולות קליעה (50.4% מהשדה לקרי, 47.4% לאליס, 50% מצד לי), צליפה משלוש (2.6 שלשות ב-50% לקרי, 2 ב-44% לאליס), ומסירה (13.8 במשותף לשלושתם) מרשימות במיוחד. עם הטרייד דד ליין באופק הקרוב, עם ג'רי ווסט בצוות המקצועי ועם רצון להשתפר ולהעפיל לפלייאוף, ייתכן שהמרוץ במערב יהפוך לצפוף עוד יותר בחצי השני של העונה.

עם רצף של 4 ניצחונות בתחילת החודש, נראה היה שבוסטון הקשישה מתאוששת מפתיחת עונה חלשה, אבל כשמדובר ברצף של משחקי בית עם יום מנוחה בין משחק למשחק, מול יריבות כמו טורונטו, שארלוט והניקס-ללא-לין, ניתן לזהות את אחיזת העיניים שגם נחשפה בהמשך: הסלטיקס הפסידו מאז 7 מתוך 8 משחקים, כולל הפסד כפול לדטרויט, הפסד לטורונטו ותבוסות מול דאלאס ואוקלהומה. הרצף הזה הוריד אותם ממאזן 10:14 למאזן שלילי ומקום שמיני במזרח, מרחק של משחק וחצי מחוץ לתמונת הפלייאוף.

עם כל הכבוד לפציעה של ברנדון באס הנהדר, שגרמה לו להיעדר מששת המשחקים האחרונים, ולפציעות המזדמנות של רייג'ון רונדו וג'רמיין אוניל, הרי שדווקא העונה יש לבוסטון רוטציה רעננה ומשודרגת: מייקל פייטרוס הוא סטופר הגנתי מהספסל שחסר לקבוצה מאז עזיבתו של ג'יימס פוזי; כריס וילקוקס ובאס הם צמד גבוהים פיזיים שמספקים נקודות בצבע; והסופמור אייברי בראדלי התגלה בהיעדרו של רונדו כשומר נהדר, אבל דוק ריברס מגביל את דקותיו כמחליף. נראה כי מאז הטרייד על פרקינס לפני שנה וההפסד למיאמי בחמישה משחקים, הרוח נעלמה לגמרי ממפרשי הספינה השוקעת של בוסטון. אולי הטריו המזדקן שומר כוחות לפלייאוף, אבל כרגע מסתמן שבלי טרייד משמעותי, הקבוצה תגיע לשם ללא התלהבות וכושר - אם בכלל.

בחודש שעבר כתבנו על לוח המשחקים התובעני שאטלנטה חוותה על בשרה, ועל הכבוד הראוי שג'ו ג'ונסון צריך לקבל לאור מכסת הדקות הגבוהה שלו ומאזן הקבוצה. פברואר זימן להוקס לוח משחקים שפוי יותר - אם כי לא קל, עם יריבות כמו שיקגו, מיאמי, פילדלפיה, אינדיאנה ואורלנדו המתאוששת - אך הפעם לא אטלנטה (מאזן 8:4 שלילי החודש) ולא ג'ונסון עמדו במשימה. זה היה החודש הגרוע ביותר של ג'ו-ג'ו - שימו לב - מאז שהגיע להוקס.

ג'ונסון רשם ממוצעים של 14.1 נקודות, 39.7% מהשדה, וחמש זריקות משלוש בדיוק של 26% לעומת 1.3 גיחות לעונשין בלבד. בשלושה מהפסדי אטלנטה, ג'ונסון לא זרק מהעונשין אף לא פעם אחת, ברוב המשחקים הוא לקח רק 16 זריקות ופחות מכך (לפעמים הרבה פחות). באופן הולם למדי, הוא נפצע ונעדר ממשחק האולסטאר (ומשני המשחקים שקדמו לו). לצד חודש מצוין מצדו של ג'וש סמית, שתרם בכל אספקט אפשרי כמעט משני צדי המגרש,ייתכן שבפברואר ניתנה חותמת סופית לכך שכבר לא מדובר בקבוצה של ג'ונסון, אלא של סמית (יליד ג'ורג'יה וחביב האוהדים). אולי בעונה הבאה גם מאמני הליגה יכירו בכך, ויזמנו את הכוכב הראוי והמלהיב יותר מאטלנטה לנבחרת המזרח.

מאיפה בא לנו ג'רמי לין, לאן הוא והניקס הולכים - על זה כבר קראתם מספיק בשבועות האחרונים. בתקופה זו נותר מעט מדי אור זרקורים בשביל להאיר גם על ניקולה פקוביץ', שהוא פחות סיפור סינדרלה אלא יותר הזאב מכיפה אדומה; לא סנסציה פיקנטית מהרווארד, אלא הפתעה נעימה שמוכרת היטב לאוהדי כדורסל מהארץ. הפריצה של פקוביץ' התרחשה באחת הערים הכי רחוקות מניו יורק שניתן להעלות על הדעת, אבל השפעתה המקצועית אינה פחותה - נראה כי הקבוצה העולה ממינסוטה מצאה את הסנטר שלה. אומנם לא מדובר בחוסם אתלטי שהיה רצוי לשים לצד קווין לאב, אך בדומה לצמד ראנדולף-גאסול בממפיס, יתרונות השילוב עולים על חסרונותיו.

פקוביץ' החזק והמאסיבי מפגין יכולת תנועה והתמצאות ברחבה, עם קואורדינציה טובה לקליטת מסירות וסיום בצבע, תכונות שהופכות אותו לנשק קטלני בהתקפה לצד גבוה הקולע מבחוץ כמו לאב, וכמובן שעם מוסר כמו ריקי רוביו בקבוצה. ניסיונות לקחת ריבאונדים בהגנה מול מינסוטה הפכו למשימה בלתי אפשרית בפברואר, עם פקוביץ' ולאב שמסתערים על הקרשים. ב-13 משחקים כשחקן חמישייה החודש, הסופמור המונטנגרי העמיד ממוצעים של 17.2 נקודות, 57.1% מהשדה, 4.6 גיחות לעונשין עם 78.3% מהקו, 10.4 ריבאונדים כולל 5.5 בהתקפה, 1.2 חסימות ו-0.9 חטיפות.

אם להתייחס בכל זאת לתופעת הלינסניטי: ג'רמי לין הוא רכז גבוה וזריז אבל איטי, שהעביר ארבע שנים במכללת הרווארד האלמונית, מבלי למשוך תשומת לב יוצאת דופן. פקוביץ' לעומתו, החל לשחק בפרטיזן בלגרד מגיל 19, כולל השתפשפות ביורוליג. בכל זאת הוא נבחר רק בתחילת הסיבוב השני של דראפט 2008. אומנם החוזה של פקוביץ' מנע ממנו הגעה מיידית ל-NBA, אך מקבלי ההחלטות בשארלוט (אלכסיס אג'ינסה, בחירה 20), יוטה (קוסטה קאופוס, בחירה 23), דטרויט (די. ג'יי ווייט, בחירה 29) ובוסטון (ג'יי. אר גידנס, בחירה 30), צריכים לתת דין וחשבון על אי הבחירה בפקוביץ', יותר מאשר על החמצת רכבת הלינסניטי.

אזור ה-NBA בוואלה! ספורט