פגוש את העיתונות

רון קופמן אירח את ג'ק אנגלידיס באולפן "מתמסרים" (ערוץ הספורט), כשמאזן הכוחות בין השניים ברור: מצד אחד ניצב כוכב התקשורת והעיתונאי רודף הצדק, זה שרואה את עצמו כילד שצועק "המלך הוא עירום" והאיש שבצער גדול חושף את הספורט הישראלי במערומיו. מהצד השני ניצב המנהל של מכבי תל אביב, שעד עתה רשום בעיקר על כישלונות ואכזבות, שמסתמן כמנותק, שהתדמית הציבורית שלו מסתכמת במילים "אין לו מושג בכדורגל".

בהתחלה התחושה של הצופה ברורה: כנס בו קופמן. תראה לו מי אנחנו. סוף סוף מישהו פה יעמיד אותו ואת גולדהאר בפני המציאות. סוף סוף מישהו בלי פחד ישאל את אנגלידיס את השאלות הקשות ויעמת אותו עם העובדות. ואז, ככל שהזמן עובר ומתפתחת ביניהם שיחה, התמונה מתבהרת והסיטואציה מתהפכת. אתה מאזין לדברים שלהם, שומע את סגנון הדיבור שלהם, מבחין בתרבות השיחה שלהם, ומזהה את התכונות שמניעות אותם. לאט לאט ההזדהות עוברת לצד השני.

קופמן שוב מתגלה כאדם חסר סבלנות וחסר נימוס. בדרך כלל מתרצים את ההתנהגות הגסה שלו ב"יציע העיתונות" בכך ש"זו רק דמות בתוכנית בידור", אבל מתברר שגם באווירה נינוחה יותר, גם כמראיין בתוכנית של אחד על אחד, הוא נוטה להתפרץ לדבריו של האורח ומקשה עליו להשלים משפט. מנגד, אנגלידיס מדבר בנימוס, בסבלנות וברוגע. אומנם מדי פעם הוא עוקץ את המראיין בהערות סרקסטיות, אבל בעיקר נשמע שקול והגיוני, ועונה לעניין. ככל שהראיון נמשך, הדעה על השניים מתחדדת: מצד אחד יושב איש שמנסה לעשות, מהצד השני אדם שמטרתו היחידה היא לקטול.

קופמן (באנגלית די עילגת, יש לציין) מכנה את אנגלידיס ואת גולדהאר כ"כישלון טוטאלי". הוא מדבר על עסקת מדוניאנין, ושואל למה מכבי תל אביב שילמה עבורו 1.6 מיליון יורו. אנגלידיס מבהיר: "אתה טועה בסכומים, המידע שלך לא מדויק". בהמשך הראיון קופמן ינקוב בעוד שני סכומים שונים כשידבר על אותה עסקה (פעם אחת יאמר 1.5 מיליון יורו, פעם שנייה 1.3 מיליון יורו), ופעמיים יקבל את אותה תשובה מאנגלידיס: "מצטער, אתה פשוט טועה, העובדות לא נכונות". ככה זה, לעיתונאים מותר לטעות, למנהלים אסור.

אחר כך קופמן מעלה את סוגיית דרור קשטן. "הצעתם לו בעבר את המשרה", אומר קופמן לאנגלידיס. "מצטער רון, אתה שוב טועה", מתעקש המנהל. "אז מי המועמדים?", שואל קופמן. "לא אגיד לך", עונה אנגלידיס, שוב בנימוס, שוב בצורה תרבותית אל מול החטטנות הגסה שמולו, "יש מספר מועמדים, אתה בוודאי מבין למה בשלב הזה של העונה אני לא יכול לנקוב בשמם". קופמן מתעקש, וקובע בנחרצות: "זרים לא יכולים להצליח פה. ישראל לא מסוגלת להתאים את עצמה לזרים". אנגלידיס אומנם רק שנתיים בישראל, אבל כבר יודע מספיק כדי לתת את התשובה הנכונה: "בבקשה רון, אל תגיד לי את הקלישאות האלה... אתה לא מעריך מספיק את ישראל".

מתברר שהמפגש בין קופמן לאנגלידיס הוא לא רק התנגשות בין תרבויות, אלא בעיקר בין שתי גישות אנושיות. קל מאוד להיות כמו קופמן, ולהציג את הצד הפסימי: "אתה וגולדהאר חולמים... האוהדים יאכלו אתכם, הם יהרגו אותך, יזרקו לך אבנים על הבית, ינסו להפחיד את אשתך והילדים... השחקנים שלנו הם חיות, מכוונים ישר לצוואר". קופמן מיואש מהישראליות, לא מאמין בחומר המקומי ומלא בשנאה עצמית. מנגד, אנגלידיס מציג גישה אופטימית. גישה שמאמינה בשינוי. יותר מהכל, גישה עניינית, מקצוענית נטו. "לא משנה לי הלאומיות של המאמן", הוא מתעקש, "אנחנו פשוט מחפשים איש מקצועי... בבקשה רון, אל תגיד לי שזה לא יכול להצליח פה". כמו מתחנן, אל תוותרו על עצמכם. יש על מה להילחם.

יש הרבה רגעים בקריירה של עיתונאי שבהם הוא מכה על חטא, וזה היה אחד מהם. רגע שבו העיתונאי קולט עד כמה קל לעמוד מהצד ולהעביר ביקורת, וכמה קשה לקבל החלטות בזמן אמת. כמה קל להרגיש כמו "כלב השמירה", אבל בפועל רק לנבוח על השיירה. כמה מכוער יכול להיות המקצוע שלנו, שלפעמים מטרתו היחידה היא רק להביט מהצד, ולבטל עשייה.

אינני מפריד את עצמי מחוליי המקצוע. כותב שורות אלה נמנה לא פעם על הזן הקוטל. כולנו נוטים להתנגח ולהתלהם, להשתלח ולתקוף. ג'ק אנגלידיס, באחת הפעמים הנדירות בהן ניתנה לו ההזדמנות להביע את עצמו ואת עמדותיו (לפחות כשהמראיין לא התפרץ לדבריו), חשף אותנו במערומינו. קודם את העיתונאים, אחר כך את הישראלים.

אפשר להגיד שאנגלידיס נאיבי. אולי הוא באמת לא מספיק זמן פה. ובכל זאת, אחרי 50 דקות של שיחה בינו לבין רון קופמן, אחרי עימות ישיר בין מנהל אירופאי לדמות שמייצגת את הישראליות, אוהדי מכבי תל אביב יכולים להרגיש רגועים יותר. לא נורא אם המנהל זר, וכנראה שבאמת כדאי גם להביא מאמן זר. אין צורך לחשוש, הם קולטים מהר מאוד את המנטליות שלנו.