משה דדש יציל את בית"ר?

דמותו של ניר קלינגר הצליחה להשפיע על כל אוהד ואוהד בישראל. אוהדי מכבי תל אביב אהבו אותו, בשאר הארץ תיעבו אותו, אף אחד לא נותר אליו אדיש. ככדורגלן נטו, הוא לא זכור כעילוי. בסך הכל מדובר בספורטאי אפור, שהוציא מעצמו יותר מ-100 אחוז מהפוטנציאל שלו. לא הייתה לו טכניקה מרשימה, גם לא זריזות או מהירות. בעיטה לשער הוא חשב שיש לו, אך הציפורים ואזור דגל הקרן הכירו אותן טוב יותר.

למרות זאת, הוא מעולם לא הפסיק לרוץ. תמיד נלחם, תמיד העיר לחברים לקבוצה, תמיד הטריף את הקהל. רוב הגולים והבישולים שלו היו עם השיניים, בכדורים אבודים ותועים, בהשלמות דרדל'ה בגליץ'. קלינגר הוא אמן השערים האפורים, אלה שאף פעם לא ייכנסו לאיזשהי רשימה מעניינת.

ולמה תיעבו אותו? כי קלינגר והתיאטרליות היו סרט בפני עצמו. הוא היה מתווכח עם שופטים וקוונים, גוער בהם ומקלל אותם באופן קבוע, שוטף אותם ללא שום התייחסות, תמיד משתולל עם ידיים מונפות מעלה ולצדדים, תמיד היסטרי ודרמטי. זכורה במיוחד קריאה של קלינגר לעבר קוון באורווה "מה אתה עושה, יא בן זונה יא אפס", שלא זיכתה אותו אפילו בצהוב. במרוצת השנים החליף יוסי אבוקסיס את קלינגר בתפקיד הכסחן הבכיין.

אז למה אנחנו כל כך מתגעגעים? לאותה דרמטיות. תסתכלו היום על שחקני הקבוצות הגדולות, ולא תמצאו אפילו אחד שמצליח לעורר אמוציות. מגיעים למשחק, ואין את מי לשנוא. את מי אוהדי מכבי ישנאו בדרבי, את אבוטבול? את קנדה? ואת מי אוהדי הפועל יקניטו, את יואב זיו או אלברמן? השחקנים האלה, הדמויות מעוררות המחלוקת, כבר לא קיימים, וחבל. זה בעיקר מצביע על הכדורגל חסר ההשראה של ימינו.

דמיינו לעצמכם שכל הדרמה והצבעוניות שאתם רואים ב"יציע העיתונות", יהיו על הקווים של קבוצה גדולה. חוויה, לא? אין כבר מאמנים עם פה כמו שלמה שרף. הוא נתן לשחקנים את התחושה שמבחינתו, זו זכות גדולה עבורם לשחק תחתיו. בקדנציה האחרונה שלו בקבוצה גדולה, במכבי תל אביב בתחילת שנות ה-2000, כבר במחנה האימונים הוא הצליח לספק טראומות לשחקנים, שנשארו עמם להרבה מאוד שנים. לדדי בן דיין הוא צעק אחרי בעיטה לשער: "אולי אם תוריד את הפרוטזה תוכל לדייק". ללירון בסיס הוא אמר ש"גם במחלקה גריאטרית היית מחליף". לזר הסלובקי ולאחוביץ' הוא צעק "יש לך מזל שאתה לא מבין אותי, כי אם היית מבין מה אמרתי לא יכולת להראות את הפרצוף שלך כאן יותר".

שלמה שרף היה חוויה. אמנם הפה שלה היה חסר שליטה, אך השליטה בשחקנים הייתה בלתי רגילה. שחקנים פחדו משלמה וההתנהלות שלהם במסגרת הקבוצה הייתה בהתאם. היום אומרים שהוא לא יתאים לכדורגל הישראלי כי השחקנים לא יהיו מוכנים להתמודד עם יחס כזה, אבל בינינו, כשאנחנו רואים את השחקנים המפונקים ואת התוצרת שלהם, נראה כי האחרונים שצריך להקשיב לצרכים שלהם ולכבד אותם, הם השחקנים המרוכזים בעצמם.

אז למה מתגעגעים? בדיוק לזה, למישהו שהעמיד אותם במקום. נמאס מהמאמנים העדינים, שמכבדים יותר מדי את השחקנים, נותנים להם ריספקט ויחס ובסוף הולכים הביתה כשכולם דורכים עליהם. בימים אלה, כשמעמד המאמן ירד לשפל והשחקנים מנהלים את הקבוצות, אולי הגיע הזמן לחזור לסגנון הישן, הברברי והטוב.

תגידו מה שתגידו על משה דדש, הוא ייצר עניין בכדורגל. אומנם מס הכנסה הוא לא אהב לשלם, חובות לבית"ר הוא צבר ללא הפסקה, אבל לאורך השנים שלו כיו"ר הוא הצליח לייצר סיפורים ומעשיות בלתי נשכחים. איזה יו"ר ייסע לקרואטיה כדי לשחד את ג'ובאני רוסו עם 50 אלף דולר מזומן ושעון ברייטלינג כדי שיעדיף את בית"ר על הפועל תל אביב? מישהו רואה את אנגלידיס עושה את זה? כל השנים דיברו על המפיות וצורת הניהול השכונתית, אך העובדה היא שדדש החזיק בקבוצה אחת את איציק קורנפיין, סרגיי טרטיאק, יוסי אבוקסיס, ז'אן טלנסניקוב, סטפן שאלואי, איציק זוהר, רונן חרזי, אלי אוחנה, ניר סביליה, אישטוון פישונט ועוד. עד היום לא ברור איך הוא הצליח לעשות את זה. אולי חלק מהחובות שהצטברו אחרי זה קשורים לכך.

למה מתגעגעים? שוב, לדמות ולמיתוס. בואו נהיה ריאליים, הרי הכדורגל שלנו במילא מלא בלכלוך ואי סדרים (בלשון המעטה), אז אם כבר זה המצב - לא עדיף שהמנהלים יעשו את זה עם כדורגל איכותי והרבה יותר עניין לציבור? תוסיפו לכך את העובדה שאברם לוי בא איתו בחבילה אחת, ותקבלו את הצמד הניהולי המושלם ל"בובה של לילה" בכל שבוע.

לאורך השנים דני קורן התפתח, קיבל תג בינלאומי ושפט משחקים בחו"ל, אך על האוהד הישראלי זה לא השפיע. כל אחד מאיתנו ידע שאם קורן מגיע לשפוט את המשחק של הקבוצה שלו, צפויה לו חוויה. אומרים ש"השופט המושלם הוא זה שלא מרגישים אותו", אבל קורן התעקש להיות בדיוק הפוך: ההצגה הכי דרמטית במשחק. הרצון שלו להוכיח שהוא שופט שלא הולך עם הגדולות, גרם לו בדרך כלל להזיק להן. אדומים בשלב מוקדם, הרחקות מאמנים וסירוס שחקנים היו רק חלק מהארסנל שלו.

בפרסומת שעשה ל"יס" לפני מספר שנים הגדיר קורן את הפנדל ששרק לזכות מכבי חיפה נגד הפועל תל אביב ב-2003 בדקה ה-90 בקרית אליעזר כ"הטעות הגדולה ביותר שלי" (פנדל שאגב נהדף על ידי שביט אלימלך). הוא לא הזכיר את העובדה שב-1991 הפסיק בדקה ה-81 את המשחק בין הפועל רמת גן למכבי הרצליה כשרמת גן מובילה 1:6 במגרש בוצי (בהחלטה שערורייתית), או שהתעקש להוסיף 6 דקות למשחק של מכבי תל אביב נגד בית שאן ואיפשר ליורי שוקאנוב לכבוש שער דרמטי שהכריע את גורל האליפות.

אז למה מתגעגעים? שוב: לדרמה, לכריזמה, למחויבות להצגה. היום האוהדים נתלים באלי חכמון או שי שטרית שעושים טעות ספציפית ומתנפלים עליהם. דני קורן היה רמה אחרת. הוא היה אחד שלאורך משחק שלם הצליח להטריף את הקהל ולהוציא אותו מדעתו. כיום לאף שופט מהדור הצעיר כבר אין את הקלאסה הזאת.

איך אפשר שלא להתגעגע להפועל בית שאן? ה"סרט מלחמה" שהיא עברה היה אחד הסרטים הכי מרגשים שעשו על כדורגל ישראלי, יצירת מופת של עיירה קטנה שכולה מרוכזת סביב הקבוצה. במרכז הסרט כמובן עומד פועל האשפה פיני שועי, שכל חייו מבוקר עד ערב הוקדשו להפועל בית שאן. המשפחה והעבודה הן רק על הדרך.

"בית שאן זה לחם ומים, בלי זה אפשר לחיות?", שאל שועי, "תבוא תעשה איתי סיבוב של שבוע בבית שאן, ותראה שאין כאן כלום חוץ מכדורגל. אנשים אוכלים, שותים ונושמים כדורגל. כל המצב רוח כאן בהתאם למה שקורה בקבוצה. אם מנצחים אווירה של חג, אם מפסידים עדיף שלא תבוא". שועי היה כל כך מכור למועדון ולהצלחה שלו, שבדיוק כמו השקיעה של בית שאן וההידרדרות שלה חזרה אל הליגות הנמוכות - גם שועי הידרדר לעיסוקים פליליים והגיע עד לבית הסוהר.

ולמה נתגעגע? קשה להאמין שנצליח למצוא סיפורים צבעוניים על עיירות עם 15 אלף איש קשות יום כמו בית שאן, שיוכלו לשחזר את אותה עונה בלתי נשכחת, או אפילו את החוויה של מספר שנים של המועדון הזה בליגת העל. האחים דנן, איתן טייב, מאיר כהן (אוהדי הפועל, נא לא להקיא), חבורת שחקנים שבאה להילחם על חייה בכל שבת, בידיעה שלשחק בבית שאן זאת האפשרות היחידה שלהם לחוות את המסגרת המכובדת שנקראת ליגת העל.