רק אל תהרסו לנו את הגביע

כמו בכל עונה, גם 2011/12 מלווה בביקורת גדולה מצד חלק מחובבי הספורט בארץ. על רמת המשחקים, על חוסר עניין, על יציעים קרחים. חלק מהביקורת, אגב, מוצדקת. יש כאן משחקים ברמה לא גבוהה, שהעניין בהם נמוך, ובאמת היציעים די ריקים. אבל לא מדובר בכולם. המחזור ה-16 התנהל ללא מכבי תל אביב, ומה קיבלנו? שלשת ניצחון בגן נר בתום משחק מצוין; סל ניצחון באשקלון אחרי דרמה גדולה; משחק התקפי נפלא עם דרמה בהרצליה ולקינוח הארכה וניצחון מפתיע באשדוד.

ההיצע הזה מחדד דיון שלא יורד מסדר היום של הכדורסל הישראלי: האם אנחנו צריכים ליגה ללא מכבי תל אביב? האם זה הפתרון לפערי הענק? למרות אירועי המחזור האחרון, התשובה לכך היא לא. זו פשוט בריחה מהמציאות. אם יש הסבר לליגה הלא רעה הזו העונה, זו מכבי תל אביב ורמת המשחקים שעלתה במשחקים מולה. כאשר זה קורה, כאשר רמת העניין במשחקים מול מכבי תל אביב עולה, הגרף הכללי של הליגה מציג שיפור מסוים. חוק ארבעת הזרים וכמובן הליגה האדריאטית הובילו לכך.

לא שזו התחרותיות המלאה שאנחנו חולמים עליה, אבל במצבנו – קצת עניין וקצת כדורסל טוב, קצת דרמה ואפילו עוד קצת קהל, זה משהו שאנחנו צריכים לדעת להעריך. להעריך ולחשוב קדימה שאולי זה הכיוון, ולא לקשקש על ליגה ללא מכבי תל אביב. ליגה כזו הייתה הרבה יותר גרועה ממה שיש לנו עכשיו.

בשבוע הבא יחולק התואר הראשון הממשי בכדורסל הישראלי, מבלי להעליב את גביע הליגה של המנהלת. ארבע קבוצות שעברו דרך לא ארוכה במיוחד יתייצבו ביד אליהו כדי לנסות לזכות בגביע המדינה, או יותר נכון, שלוש קבוצות ינסו למנוע ממכבי תל אביב גביע שלישי ברציפות. ברוב המדינות שבהן נערך שבוע גביע המדינה, הקבוצות מגיעות עם מומנטום מסיים, והמועדון שהצליח בשבוע הנתון לשמר את יכולתו ולנצל את המומנטום, חוגג גם זכייה.

אלא שבישראל השיטה אחרת, ולגביע יגיעו ארבע קבוצות מעט חבולות. מכבי תל אביב, בלי שום קשר למה שתעשה בחמישי מול קאנטו, נמצאת בתקופה לא טובה. הפועל חולון, ללא שלומי הרוש המצוין, איבדה מומנטום עם ההפסד באשקלון. ראשון לציון נעצרה השבוע ובמ.כ הבקעה מנסים לזכור מתי הם ניצחו בפעם האחרונה משחק. ארבע קבוצות שאמורות להגיע בשיא למעמד, מגיעות אחרי הפסדים או תקופות לא טובות. בהחלט לא רצוי.

אז מה עושים? מנסים לחקות את השיטה הספרדית. אז נכון שמדובר בשיטה דומה לגביע הליגה, אבל הפעם לא משחקים עוד לפני תחילת העונה אלא במהלכה. קבוצות הלאומית ישחקו ביניהן סיבוב מוקדם, ולאחר מכן יוחלט מי הקבוצות שיצטרפו לשבוע או שבועיים של גביע המדינה. שמינית גמר ורבע גמר בשבוע הראשון בימים ראשון ורביעי, חצי גמר וגמר בשבוע לאחר מכן בשני וחמישי. בלי הרבה עומס, עם הרבה משחקים, הרבה כיף וזוכה אחת.

אחרי שכבר הוצמד להם התואר של הקבוצה הרעה בליגת העל בעשור האחרון, מאמנים לא ששו להתקרב לאמן שם. הכל היה מוכן לקריסה סופית, אבל בני השרון/הרצליה מגלה לפתע סימני חיים. אמנם הקבוצה של אריאל בית הלחמי מדורגת רק במקום העשירי, אבל בתקופה האחרונה היא ניצחה שתי יריבות שנחשבות בליגה שלה, ומול קבוצות צמרת הפסידה לאחר שנתנה מלחמה ראויה ולא הזכירה את הקבוצה המפורקת ששייטה לה באולמות ליגת העל רק לפני חודש.

אחרי ההפסד בשבוע שעבר בראשון לציון, הודה בית הלחמי שלא ידע הרבה על בני השרון לפני שחתם שם. קשה היה להבין את ההחלטה שלו ללכת לבני השרון ללא אהבת המשחק והנחישות שלו לחזור לליגה. סגל השחקנים של הקבוצה וצורת המשחק שלה גרמו לאנשים מהצד לזלזל בבני השרון, אלא שמהנקודה הנמוכה הזאת, ידע המאמן המנוסה להרים את המערכת ולזהות את הדברים שכל הפסימיסטים לא ראו.

בשבועיים הראשונים החזיר בית הלחמי את ארז כץ ולייסדריוס דאן לעניינים. מדובר בשני שחקנים שלא היו טובים מתחילת העונה ובית הלחמי נתן להם את המפתחות. מול מ.כ הבקעה הוא כבר קיבל שני שחקנים נוספים שסימנו אותם כגמורים – גיא לביא המוכשר וג'ייסון וויליאמס. לפתע בני השרון הפכה לקבוצה שצריך לספור אותה, עם כמה וכמה שחקנים מסוכנים בהתקפה. אך הדבר החשוב ביותר שקרה תחת בית הלחמי, הוא החזרת הכבוד הרמוס של המועדון. מכאן, הכל הרבה יותר קל.

לצד שלושה משחקים מותחים, בנתניה נערך המשחק הפחות מעניין של המחזור, אבל ללא ספק הקרב בין שתי הקבוצות המשוגעות של ליגת העל. כריסטיאן בארנס, ג'רום רנדל, שון וויליאמס, קינטל וודס, ליאור חכמון, כריס ווטסון וג'רמי וויז - כולם היו חלק מהקבוצות בסיבוב הראשון וכעת כבר לא חלק מהסגל. במקרה של חיפה, בו דנו לא מעט בעבר, אפשר לקשר זאת להחלטות הזויות בבחירת השחקנים מלכתחילה ואי שחרור השחקנים הנכונים בזמן הקריסה. נתניה היא סיפור אחר.

נתניה נתקלה בעונה מקוללת. ממש כך. אחרי שישה הפסדים רצופים עם הסגל ההתחלתי, הגיע שחרורו של כריס ווטסון וניצחון בכורה. בקבוצה צירפו את אריק היקס, אבל אז ברח ג'רום רנדל, כריסטיאן בארנס וליאור חכמון גמרו את העונה, והקבוצה המשיכה לנצח. דני פרנקו ראה שיש ניצנים של קאמבק, צירף את אריק קמפבל וליאור שגב, והקבוצה שלו איבדה את הראש ואת הסיכוי לעשות משהו רציני העונה. אחרי כל זה, היא הביסה את מכבי חיפה בקלות.

אז מה לא נעשה נכון בנתניה? האמת שלא הרבה. בניית הסגל הראשוני לא הייתה מספיק טובה, ומכאן כבר הכל תלוי בקצת מזל, הרבה אינסטינקטים ותושייה. לא משנה מה תעשה אחר כך, תמיד תשלם מחיר על בניית הסגל הראשוני. שם הכל נקבע בקבוצות ספורט. תעיד על כך גם מכבי תל אביב בכדורסל.

המשחק בין מכבי אשדוד להפועל ירושלים עמד בסימן ראמל בראדלי. הגארד שעבר לאחרונה מאשדוד לירושלים חזר לאולם שהיה ביתו, התקבל בתשואות בתחילה ובקללות לאחר מכן. חיבק את כולם, ניסה להחזיר אהבה ולנצח את המשחק. ונכשל. אלא שהמשחק של בראדלי, שלרוב היה סוליסטי מאוד (ולראייה 4 אסיסטים בלבד לשחקן שמחזיק בכדור בחלק ניכר מההתקפה הירושלמית), רק הנציח את המהלך הנכון של אשדוד בשחרורו.

אשדוד החדשה היא קבוצה עם מנהיג אחד, מאיר טפירו, ולא שני מנהיגים. כעת ההחלטות מגיעות לאיש עם הכי הרבה ניסיון בכדורסל הישראלי, ובניגוד לבראדלי, טפירו הוא שחקן שיודע לתת לחברים שלו להוביל את העגלה כשצריך. מול מכבי תל אביב הוא היה בשיאו, ופינק את כולם כשג'וש דאנקן נהנה עם 30 נקודות. מול ירושלים הוא היה מעט יותר חלש, אבל כשהבין זאת לא כפה את המשחק עליו, העביר לג'וש קארטר את המפתחות, וזה הגיב גם עם 30 נקודות וניצחון גדול.

כעת עומדת אשדוד בפני שאלה מכרעת: האם לצרף זר נוסף. רובי בוסטיין שהצטרף הוא עוד מוביל כדור, לא מנהיג, אלא עוד סקורר ברמה טובה. צירוף של שחקן חדש עלול, במקרים רבים, להעמיס אגו נוסף על המועדון. לאשדוד שווה להמשיך לנסות את הקונספציה הזו בינתיים.

ומה בנוגע לירושלים? אם שרון דרוקר עדיין אופטימי אחרי הפסד באשדוד, כנראה שאין הרבה מה להוסיף.

המצטיינים:
1. דווין מיטשל – עירוני אשקלון
2. ג'וש קארטר – מכבי אשדוד (שחקן השבוע של מנהלת ליגת העל)
3. אדריאן בנקס – ברק נתניה
4. ג'ייסון וויליאמס – בני השרון/הרצליה
5. דגן יבזורי – גלבוע/גליל

הצעירים או שחקני השנה הראשונה המצטיינים:
1. גיא לביא – בני השרון/הרצליה
2. יחזקאל סקוורר – מ.כ הבקעה
3. אנטון שוטבין – מכבי אשדוד
4. עמית ביר-כץ – גלבוע/גליל
5. אור סולומון – מכבי ראשון לציון

ציפינו מהם ליותר:
1. די ג'יי סטרוברי – הפועל ירושלים
2. קרלוס פאוול – מכבי חיפה
3. שמוליק ברנר – מ.כ הבקעה
4. ברנדון באומן – מכבי ראשון לציון
5. רון לואיס – הפועל חולון