במלחמת העולם השנייה היו מרגלים גרמנים שהסתננו לצבא האמריקאי. האנגלית שלהם הייתה טובה מאוד, והדרך לגלות את שיוכם הייתה לשאול איזו קבוצת פוטבול הם אוהדים או לברר תוצאות של משחקי בייסבול. כי ככה זה באמריקה ספורט ופוטבול במיוחד הוא הרבה יותר מסתם משחק, וסופרבול הוא כבר חגיגה של ממש. מלבד חג המולד, זהו היום היחיד בשנה שאין בו כמעט תנועה ברחובות. כולם יושבים מול הטלוויזיה, לצפות באירוע שהפך עם השנים להיות מדורת השבט המאחדת והמלכדת של עם שלם. המשחק הזה הצליח לחבר את כל האמריקאים, ויש לו משמעות חברתית ופוליטית חזקה במיוחד.
דרכי בעולם הפוטבול החלה בשנות ה-80, כשהייתי חלק מוושינגטון רדסקינס הגדולה של ג'ו גיבס, שזכתה בעשור ההוא פעמיים בסופרבול. התחלתי בייעוץ פיננסי לאנשי הארגון, בהם הרופא האגדי פאט פאלומבו והליינבקר הגדול מונטי קולמן. בהמשך אף נכנסתי למו"מ על ניהול חוזים עם שחקנים וסייעתי לקבוצה לסגור איתם. בשנים ההן היה לי מקום קבוע באצטדיון "RFK", הבית הקודם של הרדסקינס. ישבתי על קו 45 היארד והייתי מבקר שם לא מעט. עד היום אני אוהד של וושינגטון, וחבל לי שהקבוצה לא מצליחה כמו אז.
דבר אחד שהבחנתי בו ברדסקינס הוא ההתייחסות לפוטבול כאל אירוע שהוא הרבה יותר ממשחק. אנשים מגיעים כבר בבוקר, עושים על האש ונשארים באצטדיון גם לאחר שהמשחק מסתיים. כל אחד מכיר את היושבים לצידו ונוצרות חברויות. הכל התחיל בגרין ביי פאקרס, קבוצה שנמצאת בבעלות תושבי העיירה הקטנה בוויסקונסין.
כשהגעתי להפועל חיפה, החלום שלי היה להפוך גם אותה לקבוצה קהילתית שיש בה משמעויות חברתיות, משהו בסגנון הפאקרס והרדסקינס שהכרתי. בחדר ההלבשה של הקבוצה תליתי שלט עם האמרה המפורסמת של וינס לומבארדי: "הניצחון הוא לא הדבר החשוב ביותר, הוא הדבר היחיד". בצעירותי התרשמתי מאוד מהאישיות של לומבארדי, מהרצון שלו לנצח ומהערכים שהעניק לאוהדים. עבורי, כדורגל הוא אירוע כמו פוטבול, ואני רואה חלק מהתוצאות של החזון הזה היום, כשאנשים באים לאצטדיון לא רק בשביל המשחק עצמו. אפשר היה להרגיש את זה בדרבי האחרון אוהדי הפועל חיפה מאוד מחוברים ביניהם ביציעים, הם לא באים רק לתשעים דקות.
אבל הדמיון בין הליגה שלנו ל-NFL לא גדול במיוחד, ודוגמה טובה לכך היא החתמת השחקנים שם לעומת החוזים כאן. גם בארץ וגם בארצות הברית יש שחקנים שדורשים לפתוח את חוזיהם ולשפר אותם. ההבדל הוא ששם יש גם אפשרות הפוכה להנהלה יש כוח מול השחקן. אתה לא רוצה לשחק? אין בעיה, אתה משוחרר ללא פיצוי. כאן שחקן מתעלם מהנייר החתום, הוא מגיע בגישת "לא רוצה לשחק, מה תעשה לי?" ובאמת, אין לך אפשרות לעשות כלום. שם, גם אם הוא דורש חוזה חדש, הוא יודע שהקבוצה יכולה להגיב עם דרישות משלה. ברדסקינס, למשל, תמיד היה בחוזה סעיף לפיו כדי לקבל שכר You have to make the team תהיה חלק מהסגל ואז נדבר. כך נהגתי, למשל, עם ערן לוי ועם מספר שחקנים אחרים הם ידעו שעל פי חוזיהם הם צריכים קודם להיכלל בסגל ולתת הכל לקבוצה, ורק אז יוכלו לדבר על שדרוג. אני חושב שאם יש דבר עיקרי אחד שאנחנו צריכים ללמוד מה-NFL, זוהי דרך ניהול המו"מ מול שחקנים.
היום, לצערי, אני לא רואה פוטבול במידה שהייתי רוצה לראות, בעיקר בגלל הנסיעות המרובות לחו"ל, אבל אני עדיין מעורה ועוקב באדיקות, וצפיתי בלא מעט משחקים העונה. כשאני מסתכל על שתי הקבוצות שהגיעו למעמד, ניו יורק ג'איינטס וניו אינגלנד פטריוטס, אני רואה שני קוורטרבקים, איליי מאנינג וטום בריידי, ברמה גבוהה מאוד. הייתי מעז ואומר אפילו שאיליי אולי מעט טוב יותר. גם ויקטור קרוז מהג'איינטס הוא נשק שיכול להכריע את המשחק. קשה לי להמר על המנצחת, אבל אני יכול לומר שהלב יהיה עם ניו אינגלנד, לא רק משום שהג'איינטס הם יריבה היסטורית של הרדסקינס, אלא גם בזכות האהדה לבעלי הפטריוטס בוב קראפט ולארגון המופתי שבנה.
