בובה של לילה היא לא רק תכנית הספורט הכי טובה שיש בעברית, חוץ מחמישיות כמובן. היא הפכה לסוג של קאלט. אבן דרך בחברה הישראלית אולי ההישג הכי גדול שתכנית טלוויזיה קומית יכולה לשאוף אליו. את האסימון הזה הפיל דווקא אבא מעריץ קנאי של הגשש החיוור וההומור העברי של ימי יוסי בנאי ורבקה מיכאלי. כל מה שקרה מאז עבר לידו בגיחוך מאולץ: החמישייה הקאמרית, ארץ נהדרת, שבוע סוף, ושאר התכניות שלקחו את מערכון הטלוויזיה למקום אחר לגמרי וחלקן הסתכלו על החברה הישראלית מלמעלה, מהמקום שצוחק על האחרים אבל לא עלינו. בובה של לילה, למרות הוולגריות הדומה ואותו נונסנס חד, הצליחה לא ליפול מהגשר הזה. אפילו אנשים מבוגרים ומעט שמרנים מסוגלים להתחבר אליה ולצטט מתוכה.
היום אתה יכול ללכת למסיבות חברים ולשמוע אנשים מתבדחים ביניהם, עם משפטים כמו "יו פיי מי". לא רק במסיבות. בברים, במועדונים, כשאנשים שיכורים ושמחים הם מוציאים זאת החוצה ומראית כיצד התכנית חדרה ממש לשפה, בדיוק כמו שז'וז'ו חלסטרה עשה בשנות ה-90. אלא שאותו ז'וז'ו לא שרד יותר מדי. החורים בתכנית ניצחו במבחן ההיסטוריה, ולבובה של לילה, עם כל הדברים הטובים, יש לא מעט חורים. הנה ארבעה דברים שהם חייבים לשפר בעונה הקרובה.
1. לגוון את העלילה
הבעיה מספר 1 של בובה של לילה זו העלילה שכל הזמן חוזרת על עצמה: אותו מונולוג בפתיחה, אותן פריצות לאולפן בצעקות "הלו, הלו". משלמה שרף שמתבלבל בין תכניות ומבקש לומר מה עצבן אותו השבוע ועד הבלגן והחפלה בסיום לבובה של לילה יש מבנה קבוע מדי, כמעט סכמטי, אותו אפשר כבר לדקלם ולחזות מראש. כשתכנית טלוויזיה נצמדת לאותו קו היא מסכנת את עצמה. בובה של לילה כל כך מוצלחת, כל כך קורעת, שהיא מצליחה עד כה להתעלות על כך. אבל זה קצת מתחיל להימאס. למעריצים הלא עיוורים מגיע מעט יותר.
2. עומק נוסף לדמויות
כאשר שחקנים כמו אסי כהן השתלבו מדי פעם בתכנית, יכולנו לראות פער מסוים מהדמויות הקבועות. קומיקאים בקליבר של כהן הצליחו להוציא את הדמות שלהם מגבולות הסטריאוטיפ ולגלוש איתה אל מחוזות הפנטזייה. הם הוסיפו לה מימדים אחרים, בעוד במקרים הקבועים יותר ההיצמדות לסטיגמה הפשוטה קצת מוגזמת: יואב כץ הוא הקמצן, רן בן שמעון הוא השמן, אבי לוזון הוא הערס, ומכאן גם הבדיחות עליהם או שלהם. כאן עולה שוב השאלה: איך תכנית שמספרת כל הזמן את אותו סיפור ובונה את הבדיחות שלה בעיקר מסטריאוטיפים זולים, מצליחה כל כך? התשובה פשוטה: בובה של לילה מספיק מצחיקה כדי להתעלות על רשימת מגרעות שכזו.
3. להקפיד עם יצפאן
הצטרפותו של אלי יצפאן לבובה של לילה סיפקה סוג של חותמת למעמד של התכנית. כששחקן כמו יצפאן חובר אליך, למרות כל הבעיות בקריירה שלו, אתה כנראה שווה משהו. יצפאן, קומיקאי בחסד, הוכיח את עצמו עם דמויות כמו אביגיל שרעבי, אותה הפך להכלאה של גבר גס וכלב שמירה. אבל היו גם מקרים בהם ניכר כי יצפאן לא מכיר מספיק את הדמות. בניגוד לשחקנים האחרים, שידועים בחיבתם האובססיבית לכדורגל הישראלי, יצפאן נחשב למעריץ פחות מטורף. בעונה הקרובה, מוטב שיצפאן יצטרף רק כאשר הוא מכיר את הדמות לעומק ויכול לשחק עם הניואנסים שהוא שולט בהם בעל פה.
4. לרענן את הבדיחה
יותר מדי פעמים הקומדיה של בובה של לילה מבוססת על אותו מבנה בדיחה, שהולך פחות או יותר ככה: מה, אני נראה לכם כמו בר רפאלי בחוץ הצוק בהרצליה, בשבת? אז למה אתם נועצים בי מבטים המומים? בובה עושים זאת כמובן הרבה יותר טוב ומצחיק, אבל המבנה קצת מעייף: כמו סטנדאפיסט שכל הזמן מספק בדיחות עדתיות. בובה שווה יותר. הכותבים שלהם הוכיחו כבר שהם שווים יותר. מוטב שהעונה הם יחזרו אל אותה בדיחה צפויה במקרים בודדים ומוצלחים במיוחד, ולא בפתיחת כל אייטם. הם כבר אגדות, הם יכולים להרשות לעצמם להתפרע באמת ולא להיצמד לאותה נוסחה.