פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        פוטבול: תסתכל לי בעיניים ותגיד שזה אני

        המודל של אלכס סמית' לחיקוי הוא זה שישחק מולו ביום א', והמשחק מול הפטריוטס קריטי עבור פלאקו. דוד רוזנטל מתכונן

        מהלך הקסדה של דיוויד טיירי נחשב בצדק לא רק למהלך הגדול של סופרבול 42, אלא לאחד ממהלכי הסופרבול הטובים בהיסטוריה. רוב האנשים זוכרים את המסירה של איליי מאנינג ואת התפיסה של טיירי, אבל חשוב שוב להדגיש את הסיטואציה – דאון שלישי וחמישה יארדים לעבור, עם שלושה ראשרים שמנסים להפיל את מאנינג. הוא מתחמק מהם כמו צלופח ויורה פצצה למרחק של חצי מגרש. במהלך הזה נולד איליי מאנינג אחר, שונה מזה שלבש את מדי הג'איינטס במשך ארבע שנים. מאנינג שברגע אחד פשט את גלימת "האח של" והפך להיות קוורטרבק לגיטימי בפני עצמו, לראשונה, אולי, מאז שנבחר בדראפט המפורסם של 2004.

        איליי מאנינג, ניו יורק ג'יאנטס, מול גרין ביי (רויטרס)
        מישהו בכלל מצמיד לו היום את הכינוי "האח של"? איליי מאנינג (צילום: רויטרס)

        בשבוע שעבר הבינו אוהדי סן פרנסיסקו פורטי ניינרס סופית (לפחות כך הם חשבו עד שניות הסיום) שאין להם סיכוי עם אלכס סמית'. אחרי הכל, בשני הטאצ'דאונים שאותם ניהל מול ניו אורלינס הוא נזקק למגרש קצר. כשהסיינטס נכנסו למשחק ונחלצו מפיגור 17:0, לסמית' כבר לא הייתה תשובה והוא נתקע ברד זון, אזור האסון שלו לאורך הקריירה, כשההגנה שמולו התארגנה ועצרה את משחק הקרקע של הניינרס.

        ג'ים הארבו משום מה התעקש להמשיך וללכת באוויר. כשנדמה היה שזה לא משתלם, הארבו שלף את מהלך הבוטלג המטורף שבסיומו נכנס סמית' לאנדזון. אחר כך באה גם המסירה לוורנון דיוויס שנתנה לסן פרנסיסקו את הכרטיס לגמר NFC ראשון בשנות ה-2000.

        ביום ראשון יעלו לקנדלסטיק שני הקוורטרבקים, לעימות חזיתי על הכרטיס לסופרבול. אחד מהם לא היה מוערך דיו גם לאחר שזכה בגביע לומברדי, אף על פי שסחב את הקבוצה עונות שלמות על הכתפיים והפך את התופסים שלו למפלצות (דרישת שלום לסטיב סמית' ששקע בפילדלפיה ולקווין בוס שנעלם באוקלנד). את השני עדיין קשה לקבל כזוכה אפשרי, כשהטענה המרכזית כרגע היא שעונת 14 הניצחונות של קבוצתו עד כה הושגה למרות היותו על כס הנהג ולא בזכותו. המץ' אפ בין הניינרס לג'איינטס ביום ראשון קשה מדי לניבוי, אבל דבר אחד אפשר לנחש: כשסמית' יעלה לבעיטת הפתיחה בקנדלסטיק, הוא יחשוב על ההזדמנות הגדולה שלו להשיל את התדמית הנכשלת והנחשלת ואחרי מספר עונות בליגה להוכיח שהוא יכול להיות אלוף. ממש כפי שעשה הקוורטרבק שמולו אז, ב-2007.

        אלכס סמית' שחקן סן פרנסיסקו פורטי ניינרס (AP , Marcio Jose Sanchez)
        הבלחה או תפנית היסטורית במעמדו כקוורטרבק? ביום ראשון נדע. אלכס סמית' נכנס לאנדזון (צילום: AP)

        רבים כבר מפנטזים על רי-מאץ' לסופרבול 42, ותוהים האם הפעם בליצ'יק, בריידי והפטריוטס ימצאו תשובה לג'איינטס. ככה זה עם סן פרנסיסקו, היא עדיין נחשבת לקוריוז, ואי אפשר להגיד שלא הרוויחה את המעמד הזה בזכות. במשך יותר מ-15 שנים עשתה משפחת יורק, שלקחה את הקבוצה מידיו של אדי די ברתולו, הכל כדי להגחיך אותה בעיני אוהדי הפוטבול. זה היה תהליך שיטתי והרסני שבו כל פיסת דשא שצמחה בקנדלסטיק מיד הפכה לעשב שוטה והגיע לשפל בעונות 2004-5, בהן צברו הניינרס שישה ניצחונות ביחד.

        אבל המשחק הזה חשוב, אפילו חשוב מדי, משתי בחינות. ראשית, ברמה ההיסטורית. באמצע שנות ה-80 שימשו הג'איינטס של פיל סימס ולורנס טיילור כאלטרנטיבה העיקרית לשלטונן של וושינגטון וסן פרנסיסקו בליגה, שככלל הייתה תחת דומיננטיות מוחלטת של ה-NFC. ביל פארסלס והענקים היו מהקבוצות הבודדות בליגה שיכלו לגרום לג'ו מונטנה לסיים משחק שלם ללא טאצ'דאון. בהתחשב בכך שבשנים הללו הונחה התשתית לאהדת הפוטבול בישראל, אין להסתכל על העובדה הזו כפיקנטריה בלבד, לקבוצות האלה יש זכויות על כך שלמשחק הזה יש היום הרבה אוהדים גם כאן.

        החשיבות העיקרית של ההתמודדות היא ברמה הפרקטית יותר. ה-NFL הפכה באופן מובהק לליגה של מוסרים. שתי האלופות האחרונות, גרין ביי וניו אורלינס, זכו בטבעת בזכות התקפה קטלנית והגנה אופורטוניסטית, אבל שחקו את הקלישאה לפיה הגנות מביאות אליפויות. בפלייאוף 2011 נותרו ארבע קבוצות שרק אחת מהן, ניו אינגלנד, היא קבוצת התקפה לכל דבר. הניינרס צעדו לגמר ה-NFC עם הפוטבול הישן והטוב – טחינת הקרקע, שמירה על הכדור וחוליית ליינבקרים רצחנית ובלתי מתפשרת. הג'איינטס התחברו ברגע הנכון – הפצועים חזרו ויחד איתם יכולת ההרתעה. אל לחשוב שהשמטת הכדורים של תופסי גרין ביי הייתה מקרית. גרג ג'נינגס, ג'ורדי נלסון וג'רמייקל פינלי תפסו כדורים פשוטים יותר לאורך הקריירה. אלא שהם לא נתקלו העונה בקילרים כמו אוסי יומניורה, ג'סטין טאק וג'ייסון פייר פול הנפלא. הפאמבל של ג'נינגס, אף על פי שלא אושר בהחלטה הכי שערורייתית של העונה, היטה את הכף בלמבו פילד בשבוע שעבר. זה היה הרגע שבו הפאקרס הבינו שהם לא בדיוק הפייבוריטים שחשבו שיהיו לפני המשחק. רק שהם הבינו את זה מאוחר מדי, הפחד כבר הוטמע בהם ואי אפשר היה לשחררו.

        עכשיו, אחרי שנהנינו מהביצועים של בריס ורוג'רס, אפשר להתנקות מההתקפות המאסיביות ולהתפנק על המץ' אפ הפסיכוטי בין שתי ההגנות. מצד אחד פייר פול וטאק, מצד שני פטריק וויליס וג'סטין סמית'. יש למישהו בכלל ספק שהולך להיות משחק גדול?

        ג'סטין סמית' שחקן סן פרנסיסקו פורטי ניינרס (AP , Ben Margot)
        איזה מץ' אפ פסיכוטי זה הולך להיות. ג'סטין סמית' מוכן לג'איינטס (צילום: AP)

        הניצחון של ניו אינגלנד על דנבר היה קל, באופן די צפוי, אבל הוא עדיין לא טריוויאלי. ראשית, יש לזכור שהפטריוטס לא ניצחו בפלייאוף מאז הסופרבול ההוא. פעם אחת הם לא הגיעו לינואר למרות עונה של 11 ניצחונות, פעמיים הם הפסידו כבר במשחק הראשון שלהם. גם אנשי מקצוע עתירי ניסיון כמו ביל בליצ'יק וטום בריידי צריכים להוריד גורילות מהגב, ולאחרונה הם צימחו אחת כזו.

        אלא שעם כל הכבוד לברונקוס, המבחן הגדול של בליצ'יק ובריידי יגיע השבוע, מול אותה קבוצה שרמסה אותם בבית ב-2009. אף על פי שהתרגלנו לנוכחות של בולטימור בקבוצות העילית של ה-AFC, עדיין קשה לאכול אותה. מצד אחד, הרייבנס מקפידים על אותו מרקם הגנתי מוצלח שמנצח עבורם משחקים, ומצד שני, הם גם יודעים לבעוט בדלי ולדאוג לכך שהוא לא יביא להם אליפויות כפי שעשה ב-2000.

        מי שנמצא חזק על הכוונת הוא הקוורטרבק ג'ו פלאקו. השבוע תקף הסייפטי אד ריד את פלאקו, כשאמר שהוא נראה אבוד ומשקשק בפוקט והצביע עליו כנקודת כשל בקבוצה. פלאקו ניסה לבטל את האמירה באמצעות התשובה הבליצ'יקית "זה אד ריד, הוא אומר מה שיש לו על הלב, it is what it is", אבל די ברור שהמשחק בפוקסבורו הוא צומת דרכים עבורו. עם פלאקו הרייבנס כבר הגיעו פעמיים (כולל השנה) לגמר ה-AFC, ובכל זאת יש תחושה שהוא זמני, שאם יפסיד ביום ראשון, בבולטימור יתחילו לחשוב על כיוון אחר.

        זה לא שפלאקו לא מסוגל – רק השנה הוא הנהיג את הרייבנס עם דרייב מצוין בניצחון החשוב ביותר שלהם העונה, בפיטסבורג, שסידר להם שבוע חופש ואת המשחק הביתי מול יוסטון – אבל הוא תמיד נותן את ההרגשה שאתו בולטימור לא יכולה ללכת עד הסוף. שימו לב לסטטיסטיקה שלו בינואר: שמונה משחקי פלייאוף, 153 יארד באוויר בממוצע למשחק, שישה טאצ'דאונים ושבעה איבודים. הרייטינג שלו עומד על 66.2, הרבה מתחת לממוצע של קוורטרבקים מנצחים (הוא ניצח חמישה מהמשחקים הללו). אם פלאקו לא יתגבר על הקו האחורי החדיר של ניו אינגלנד, על תוכנית המשחק של בליצ'יק ועל הרצון העז של אוהדי הפטריוטס להוציא את הרייבנס קטנים הפעם מפוקסבורו, ייתכן מאוד שההזדמנות הבאה להופיע בסופרבול כבר לא תגיע. לפחות לא בבולטימור.

        ג'ו פלאקו שחקן בולטימור רייבנס (AP)
        חביבי, הגיע הזמן להתחיל לדייק. ג'ו פלאקו (צילום: AP)