פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        לברון יכול להיות רגוע

        מיאמי ניצחה בקלות את הלייקרס גם ללא וויד, והוכיחה שיש לה סגל מספיק עמוק כדי לקחת אליפות גם בלי להתמודד עם בעיית התפקוד של קינג ג'יימס במצבי לחץ

        המפגש הראשון השנה בין הלייקרס למיאמי, וכנראה הלפני אחרון, התקיים ועבר בשקט יחסי. מסתבר שהקרב בין קובי בריאנט ללברון ג'יימס, שהיה מוקד משחקי הכריסמס בשנים האחרונות, הוא כבר לא הנראטיב המרכזי שהליגה מנסה להכתיב. עכשיו דיוויד סטרן מספר סיפור מוצלח יותר על ריבוי כוכבים ועלילות. אבל עדיין מדובר במפגש מסקרן בין שתיים מהקבוצות המעניינות בליגה ושני השמות הראשונים שקופצים לראש כשחושבים על ה-NBA. לא מגיע לו ניתוח מיוחד? בטח שמגיע.

        לברון ג'יימס, מיאמי היט, מול קובי בריאנט, לוס אנג'לס לייקרס (רויטרס)
        מסתבר שהקרב ביניהם הוא כבר לא הנראטיב המרכזי שהליגה מנסה להכתיב. בריאנט מול לברון (צילום: רויטרס)

        עומק

        הניצחון הקליל של מיאמי נטולת דווין וויד על הלייקרס נטולת סטיב בלייק לא חשף את בעיית העומק של הלייקרס. היא הייתה ידועה הרבה לפניו. אין צורך להכביר במילים על מספרי 4-12 של הלייקרס, הצוות המסייע הגרוע בליגה על הנייר הוא כזה גם במציאות. המשחק הזה כן הבהיר, באופן די סופי, שלמיאמי יש את אחד הסגלים העמוקים בליגה.

        רק לפני שנה דיברנו על כך שלמיאמי אין כלום מעבר לשלושת הגדולים. הסיפור הזה שייך לעבר. אוסף הגו'ש מקרוברטסים שהסתובב מולם על הפרקט האיר באור מחמיא במיוחד את החבורה שסביב לברון, וויד ובוש. הנה שיין באטייה שהזכיר בדיוק באיזה משחקים הולכים להשתמש בו ומה הוא הולך לספק בהם, הנה מריו צ'אלמרס שהופך לפוינט גארד פותח לגיטימי ומעלה, הנה יודוניס האסלם בעונה פנטסטית, הנה ג'ואל אנתוני שכל משחק מספק כמה מהלכי הגנה גדולים. נוריס קול, מייק מילר וג'יימס ג'ונס מסוגלים להכריע משחק ביום מוצלח, ופתאום מופיע גם אדי קרי ונראה כמו שחקן NBA ולא כמו המבורגר אנושי.

        אני מרגיש שלא עושים מספיק עניין מכמה הצוות המסייע במיאמי טוב מכפי שהיה אמור להיות. הוא מספיק טוב כדי שמיאמי תהיה מסוגלת לקחת אליפות גם בלי להתמודד עם בעיית התפקוד במצבי לחץ של לברון.

        גודל

        נקודת התורפה המרכזית של מיאמי היא גם היתרון הגדול של הלייקרס - הנוכחות של שני שחקנים מאוד גבוהים ומאוד מוכשרים. חלק גדול מהנקודות של הלייקרס במשחק נקלעו מעל להגנה של מיאמי, שאין לה אפילו שחקן אחד שמסוגל להתמודד עם שחקני פנים פיזיים ודומיננטיים. מייק בראון צריך להכריח את שחקניו לתת את הכדור יותר לגאסול וביינום, גם כי מדובר במפלצת דו ראשית שמעט מאוד קבוצות בליגה יכולות להתמודד עימה, וגם כדי להוריד את העומס מקובי, שזורק בינתיים כמו שניהם ביחד.

        איך הגודל של הלייקרס והקוטן של מיאמי יבואו לידי ביטוי בפלייאוף? לא בטוח שהם יבואו. במערב מסתובבות כמה קבוצות עם כלים להתמודד עם שחקני הפנים של הלייקרס (אוקלהומה סיטי מבחינה הגנתית, ממפיס באופן כללי,

        הקליפרס ופורטלנד לפחות ברמה מסוימת) מספיק כדי לחשוף את החסרונות בשאר האזורים. מיאמי לא תיתקל ביותר מדי שחקנים שיכולים לקלוע מעליה, המרכזי - דוויט הווארד, נמצא בקבוצה שלא יכולה לפגוע בהיט ברצינות בסדרת פלייאוף.

        עומס

        הנה תסריט שלא יפתיע אף אחד - בעוד חודשיים מייק בראון יצטרך לתת דין וחשבון על השחיקה המוגזמת של שלושת הכוכבים שלו בשלב הזה. הוא ניסה ליצור מומנטום חיובי בפתיחת העונה, אבל אנחנו כבר מתקרבים לשליש שלה ועדיין אין שינוי בחלוקת הדקות והעומס בתוך המשחק, בעיקר בכל הקשור לקובי. הוא באמת חשב שקבוצה שהתרגלה לקבל 38 דקות ו-25 זריקות מהכוכב שלה תוכל פתאום להסתדר עם הרבה פחות? בסגל הזה? מול מיאמי בראון הגזים במיוחד כשהשאיר את הכוכבים עד הסוף לניסיון קאמבאק מיותר לחלוטין, כשלילה לאחר מכן הם שיחקו באורלנדו. הוא מתחיל להזכיר את דאנטוני באספקט הזה.

        מבט רחב יותר מראה שגם שאר הקבוצות שמתבססות על ותיקים מתקשות להסתדר עם העונה המקוצרת. בבוסטון, הניסיון להגביל את הדקות של הכוכבים המזדקנים לא עוזר להם לתפקד טוב יותר; דאלאס עדיין לא גיבשה רוטציה ברורה מסביב לנוביצקי, שבעצמו לא ממש הגיע לעונה; ובפיניקס מתחילים להפנים שסטיב נאש וגרנט היל הם לא בנג'מין באטן. התכוננו לאפשרות שהעונה הדחוסה ונטולת ההכנה תכאיב לוותיקים, אבל לא חשבנו שעד כדי כך. הלייקרס בינתיים נמנעים מהתרסקות סטייל בוסטון, אבל את המחיר הם עלולים להרגיש בהמשך.

        פציעות

        וויד הפסיד שליש מהמשחקים של מיאמי עד כה, במה שנראה כמו זהירות הכרחית בעונה מהסוג הזה. הוא לא לבד, כמובן. רשימת השחקנים שנמצאת בספק לקראת כל ערב של משחקים מגיעה לכמות דו ספרתית באופן קבוע. רבים גם מפסידים רצפי משחקים משמעותיים. ההבדל בין קבוצות עם סגל רחב מספיק בכדי לאפשר היעדרויות מזדמנות לכאלה שלא יכולות להרשות זאת לעצמן בולט מאוד השנה. רוב הקבוצות המפתיעות בינתיים הן קבוצות שנבנו בצורה יעילה לרוחב. גם מיאמי היא קבוצה כזאת, בדרכה.

        החלק הפחות סימפטי של מכת הפציעות הן הפציעות ארוכות הטווח. בהקשר שלהן, חשוב להפריד בין שחקנים שעוד יחזרו לכאלה שפחות או יותר גמרו את העונה. בקבוצה השנייה הבולט הוא אל הורפורד. אטלנטה מסתדרת יפה בלעדיו בינתיים, אבל קשה לראות אותה מתמודדת ברצינות בפלייאוף בלי שחקן הפנים הטוב ביותר שלה. לעומתו, מאנו ג'ינובילי, זאק רנדולף וברוק לופז צפויים לחזור ולהשאיר לעצמם מספיק זמן להיכנס מחדש לכושר במהלך העונה. הפציעות שלהם מפריעות, כמובן, לקבוצות, אבל במובן מסוים גם הכריחו אותן לפתור בעיות שבמצב אחר היה קל להתעלם מהן (שאלת המחליף לגבוהים בממפיס), אפשרו לשחקנים צעירים להתפתח (קאווי לאונרד ודני גרין בסן אנטוניו) ופינו את הבמה לשחקנים שאולי יצליחו להפוך לחלק מחבילה סבירה על דוויט הווארד (כריס האמפריז ובעיקר מרשון ברוקס בניו ג'רזי).

        ביתיות

        ואולי המרכיב החשוב ביותר בתוצאת המפגש בין מיאמי ללייקרס היה שהמשחק התקיים בפלורידה? כי השנה, יותר מתמיד, לביתיות יש חלק מכריע בתוצאות. יש בליגה לא מעט קבוצות שהפער בין היכולת שלהן בבית ליכולת בחוץ הוא עצום. הלייקרס היא אחת מהקבוצות האלה בינתיים - תשעה ניצחונות בעשרה משחקים בבית, רק אחד מששה משחקים בחוץ. נדמה לי שזה קשור בעיקר לאחוזי קליעה של קבוצות במשחקי חוץ - אני לא זוכר כמות כזאת של קבוצות חוץ שמסיימות משחקים עם 6 או 7 בספרת העשרות. נקווה שזה ישתפר בהמשך, כי את חלק מהמשחקים ממש כואב לראות.