זו לא הכמות קובי, זו האיכות

הנשק ההתקפי הקטלני ביותר בליגה נמצא עד עתה בידיו של לברון ג'יימס. ואם נישאר בספרת הדימויים המלחמתיים, אז התופעה תוסבר בצמצום ארסנל הנשקים, לטובת התמחות בקרב גרילה פנים אל פנים. למה הכוונה? בחירת הזריקות של ג'יימס עברה שינוי חד. השינוי הוא תולדה של ויתור מוצהר על זריקה מעבר לקשת השלוש. הוויתור התחיל לאחר שעזב את קליבלנד, שם בעונתו האחרונה זרק קצת יותר מחמש שלשות למשחק, כאשר בעונה שעברה ירד במיאמי לשלוש וחצי שלשות למשחק, והעונה הוא כבר זורק פחות מזריקה אחת מחוץ לקשת השלוש. היכולת שלו לקולע העונה ב-57.8 אחוזים בלתי סבירים, על כמעט 19 זריקות למשחק, אינה מתרגום זריקות השלוש להליכה לסל, שהרי הוא הוסיף זריקה וחצי העונה ליד הטבעת. העלייה החדה ביותר היא דווקא בזריקות מחצי מרחק, מארבעה עד שבעה מטר.

כרגע דווין וויד פצוע, כך שמול סן אנטוניו ג'יימס קלע 4 מ-6 לשלוש, הרבה יותר מהממוצע שלו העונה העומד על 1.3 שלשות למשחק. במבט רחב יותר על העונה, העובדה שג'יימס מעדיף לזרוק צעד-שניים קדימה, ולוותר על השלשה, מעידה על שני דברים: א. מצעד-שניים קדימה אפשר להרוויח אחוזים טובים יותר ובכך להיות יעילים וקטלניים יותר. ב. זה סימן לבגרות של ג'יימס. לברון מבין זאת ועומד בפיתויי קשת השלוש. נראה שג'יימס גם מבין שהסיטואציה במיאמי היא שהיכולת שלו להשפיע התקפית על המשחק אינה עוברת בלקיחת יותר זריקות, אלא במיקסום התועלת מן הזריקות שהוא יכול לקחת. הבחירה להתמקצע בזריקות מטווח שיותר נוח לו, מאפשרות לו לשמור על הורסטיליות של חדירה אימתנית לצד קליעה ברמה הגבוהה ביותר.

בשונה מלברון, עניין הזריקות של קובי אינו נמדד באיכות אלא בכמות, כלומר – קובי לוקח את המספר הרב ביותר של זריקות שדה במשחק ובפער משמעותי משאר הליגה. זאת בעיה, והיא אינה טמונה באחוזים בהם הכדור נכנס לסל - 46% אינו שיעור רע לגארד, עליה קלה מהעונה שעברה, שדומים בכללם לממוצעים של קובי מהעונות האחרונות. אז למה לא כדאי להסתנוור מאינפלציית משחקי ה-40 נקודות ומעלה של קובי? ולמה לא כדאי ללכת שבי אחר המאזן החיובי של הלייקרס באותם משחקים? מכיוון שבתמונה הגדולה הלייקרס מפסידים. הבחירה של קובי לקחת על עצמו יותר מונעת כולה כוונות טובות – הוא מזהה שהעונה עומד לצידו הצוות הדליל ביותר מאז סמוש פארקר עזב את הקבוצה.

קובי היה צריך ללמוד מעידן פוסט-שאקיל שגם כשהוא בשיאו זה לא מספיק בשביל לקחת אליפות לבד. הצוות המסייע שלו הפעם כולל את גאסול וביינום, שהם ה-4-5 האימתניים בליגה, ולמרות שהם מרכיבים יחד טריו מפחיד, ללייקרס חסר עומק וכישרון. זאת הסיבה לכך שבריאנט זורק הכי הרבה שזרק בקריירה בממוצע ל-48 דקות משחק. במהלך רצף הקליעה ההיסטרי של בריאנט, הלכה לאיבוד התנופה של מאט בארנס שהפך לכוח התקפי יעיל מהחמישיה, וגם התמסמסה לה הפתיחה החלומית של אנדרו ביינום.

ריקי רוביו, או בשמו הרשמי Pretty Ricky, הוא הדבר הכי חם כעת ב-NBA. אומנם, הוא לא מוביל את טבלת המוסרים העונה, אבל זה רק כי לא מקבלים נקודות בונוס על איכות – בזה אין שני לו בליגה. כמה יפה המסירה של רוביו? היא הפכה את מינסוטה ללהיט הליג-פס של הליגה, כלומר, הקבוצה הכי נצפית שלא משדרים אותה מחוף לחוף. אבל מינסוטה היא הרבה יותר מגחמה ויזואלית, ולכן ראוי להוסיף קושיה - כמה יעילה ומועילה המסירה של רוביו? התשובה היא שהיא הפכה את מינסוטה לקבוצת כדורסל, וזה לא דבר של מה בכך.

השינוי הקיצוני בעמדת המאמן – החלפתו של קורט רמביס בריק אדלמן (שהבדלי הרמה בין השניים מעלה תהיות האם ניתן לסווג שניהם תחת הכינוי מאמן) - עומד בקנה מידה אחיד עם הבדלי הרמות בין ניהול המשחק של רוביו ללוק רידנהאור. מכיוון שיכולת המשחק של רוביו זכתה לניתוחים מקצועיים, נסתפק באמירה הבאה: כרגע, אין שחקן אחר ב-NBA שהיית מעדיף שימסור לך מלבד רוביו. המסירה של רוביו מסוגלת לשנות מעמד של פרנצ'ייז שלם, וביום טוב, אולי אפילו תגרום לפריי איג'נט לוהט לשקול להגיע לקור של מיניאפוליס.

שחקן ההגנה המצטיין של העונה אינו שחקן יחיד, אלא קבוצה שמעמידה כיחידה אחת את הבונקר ההגנתי הכי מרשים שנראה פה זה שנים. מכיוון שאף שחקן לא יצליח להסביר כיצד שיקגו שמרה על ממוצע ספיגה של קצת פחות מ-67 נקודות בחמשת משחקי הבית הראשונים שלה העונה. בשלושה מתוך אותם משחקים היא עצרה את היריבה על 64 נקודות מביכות, שמהוות סימן קריאה רועם, שקולו חזק מעבר לזהות היריבות הבינוניות-מינוס. נתון זה מנפץ לרסיסים את שיאה של קליבלנד קאבלירס מעונת 1996/97, ופתיחת עונה זאת מעמידה את היונייטד סנטר כמבצר ההגנתי האימתני ביותר בליגה.

הסיבה בגינה לא ראוי לזקוף שיא הגנתי זה לשחקן בודד, היא שמי שהיה אמור להיות העוגן ההגנתי של שיקגו מתחת לסלים, ג'ואקים נואה, חווה תקופת שפל ושיא שלילי בדקות משחק מאז החוזה שמן שקיבל ושקיבע אותו כדמות מפתח בחמישיה. מאחורי ההישג ההגנתי עומד הסטופר של שיקגו, לאול דנג, ועומדת היכולת הפנומנאלית של רוז ללחוץ על הרכז שמולו, והמאמן טום תיבודו שמצליח להעמיד חבורה מתואמת, אגרסיבית ואינטליגנטית, ועומדים האוהדים של הבולס שמדרבנים יפה-יפה מהיציע. אף קבוצה לא תרצה להגיע ליונייטד סנטר למשחק שביעי.

המפגש בין אורלנדו לבין גולדן סטייט נגמר בניתוץ שיא בן כמעט 40 שנה: מספר זריקות העונשין של שחקן אחד במשחק אחד. דוויט האוורד חלף על פני 34 הזריקות של ווילט צ'יימברליין וזרק כמות מטמטמת של 39 זריקות. היכולת של האוורד לקלוע רק 21 מבניהן, יש בה ללמד על כך שהאינפלציה בהליכות לקו הייתה תולדה של מהלך מכוון, האק-א-דוויט, שמטרתו לנצל את היכולת הנמוכה של סופרמן לתרגם הליכות לקו לנקודות. הטקטיקה הולידה משחק איום לצפייה, וכאשר הותקף מאמן גולדן סטייט מרק ג'קסון על השימוש הציני בעבירות הוא השיב בהתקפה: "הטקטיקה שלנו אינה מביכה, מה שמביך הוא חוסר היכולת של דוויט לקלוע מהקו".

ג'קסון דורש מאיתנו להעמיד את המדיניות ההגנתית המפוקפקת שלו במבחן התוצאה בלבד, וכפי שמציג זאת יפה גורו המספרים של ESPN ג'ון הולינג'ר, הבחירה לשלוח אוטומטית לקו שחקן עם אחוזי העונשין כמו שיש לדוויט לאורך הקריירה – 59.5%, דינה שכל התקפה שווה 1.19 נקודות. זה קצב התקפי מהיר יותר מכל קבוצה בהיסטוריה של המשחק, כך שיעיל זה לא. כך או כך, המערך ההגנתי של גולדן סטייט הזכיר כמה מייאשת היכולת של דוויט, בשלב הזה של הקריירה, להוות,עדיין, נטל מן הקו. ואני אומר – בקיץ הקודם היית אצל האקים, בקיץ הבא אתה אצל ריק ברי.

המשחק האחרון מול דטריוט פיסטונס הציף את השאלה למי יש את הצוות המסייע הבעייתי ביותר בליגה. מכת הפציעות, או בשמה האחר – העונה המקוצרת, השאירה קבוצות כמו ניו ג'רזי עם ספסל שמחוויר אל מול קריית טבעון, ורק מתבקש שהאלופה הזקנה תהייה הבאה בתור. בדאלאס המצב חמור באמת. כמה חמור? קבלו את הספסל של דאלאס מאבריקס מודל 2011/12, ותגידו אם מישהו מופתע לגלות שדווקא וינס קרטר נדחק לשולי הרוטציה?

הנה משהו קצר שמסביר את המרחק בין מספרים לכדורסל ובין סטטיסטיקה לרגש.

בספרו "פרשנות של תרבויות", האנתרופולוג האמריקאי בן זמננו קליפורד גירץ דן באופי בו ראוי לקיים את החקירה האנתרופולוגית. לדידו, המתודה האנתרופולוגית צריכה לייצר ייצוג של התרבות הנחקרת הנבנה דרך 'תיאורים גדושים', אותם הוא מעמיד נגד מה שאינו רצוי – 'התיאורים המחוקים'. רעיון זה מניח שמאחורי הפעולה האנושית הפשוטה, זאת אשר אפשר לאמוד ולכמת, עומדים מבני משמעות אשר הכרחיים להבנת התרבות הנחקרת. כדוגמה, מציג גירץ את פעולת המצמוץ אל מול הקריצה. בתיאור היבש שתי הפעולות זהות, אך מצמוץ היא פעולה בעלת משמעות פשוטה, מאחורי הקריצה ניצב מערך תרבותי נרחב. גירץ מזהיר אותנו מפני התיאור המחוק, הרזה, המספרים היבשים, בהיותם לעיתים מסתירים יותר מאשר שהם חושפים – היכולת לפרש מציאות חברתית מורכבת תלויה ביכולת שלנו לנטוע אותה בספקטרום רחב המספק שלל מבטים על המציאות המורכבת.

ה-NBA, בהיותו ספורט אמריקאי, נשען רבות על ניתוחים סטטיסטיים. לצד דיונים סביב המשחק והשחקנים, ישנו העיסוק הסטטיסטי המקביל לעונת ה-NBA: הקלע המוביל, יחס האסיסטים לאיבודים כמודד יעילות המבנה ההתקפי של הקבוצה, ובחינת השיאים העונתיים בעונה הדלילה עד כה של עומרי כספי. בשנים האחרונות נוספו אל כל אלו הנתונים המכונים 'סטטיסטיקות מתקדמות', המבקשות למצוא שיטות מדידה חדשות ומתוחכמות ליצירת מספרים אשר מספרים לבדם את תמונת המצב במגרש. מדור זה נע וינוע על גבולות כל אלו, כשם שמתנהלת מלאכת סיקור ה-NBA ככלל, שלעיתים מכבירה מילים ומחמיצה את העיקר. גירץ לענינינו, אינו אומר – 'נטוש את הסטטיסטיקה ופרשנות הנתמכת בה', אלא רק – 'וואלה, אל נא תנטוש את הצפייה במשחקים'. רק שניהם יחדיו יכולים לספר את הסיפור המלא – כמה רוביו אדיר, וכמה כספי קצת פחות.