פוטבול: צומת אחים

בעוד ג'ים הארבו הלך נגד ההיגיון והראה תעוזה וביטחון בקוורטרבק, אחיו ג'ון מנצח למרות השבלוניות. גרייזס מסכם

אריאל גרייזס

"פוטבול, בלאדי הל" אמר סר אלכס פרגוסון בזמנו ולא ידע שהוא בכלל מדבר על הפוטבול הלא נכון. איך בכלל מתחילים לסכם סוף שבוע מהסוג הזה? לא קל.

לפני כמה שבועות יצא לי להשתתף בדיון אינטרנטי ששאל איך זה שפוטבול הפך לכל כך פופולרי, לא רק בארה"ב אלא גם תופס יותר ויותר צופים ברחבי העולם. אני חושב שהשבוע האחרון נותן לזה תשובה מצוינת. אני לא מדבר רק על המתח שהמשחק מעורר, כמו שראינו במשחק הראשון של השבוע אלא דווקא התחושה שבאמת הכל אפשרי בספורט הזה. קבוצה אלופה של 15 ניצחונות יכולה לעוף על משחק אחד מול קבוצה של תשעה ניצחונות שעלתה לפלייאוף בשיניים. קבוצה ששנה שעברה בקושי ניצחה חמישה משחקים יכולה למצוא את עצמה שנה אחר כך בגמר החטיבה שלה. ק"ב שבמשך שש שנים היה שק חבטות של הליגה יכול להפוך לווינר לערב אחד שיכפר על כל חטאי העבר. הגנה שספגה מאות יארדים למשחק במהלך העונה תהפוך ליחידה לוחמת שאי אפשר לקדם מולה את הכדור. אמרו פעם על אמריקה שהיא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אני חושב שאין ספורט כמו פוטבול – הספורט האמריקאי האולטימטיבי – כדי לשקף את התחושה הזאת.

טוב לדעת (מקודם)

הטיפול הטבעי שמנצח את כאבי הגב - בלי לצאת מהבית

לכתבה המלאה
מסתבר שהאפשרויות אכן אינן מוגבלות כלל וכלל. מייקל קראבטרי חוגג טאצ'דאון (צילום: AP, Marcio Jose Sanchez)

הבלוג של אריאל גרייזס

ועכשיו למשחקים עצמם. אני רוצה להתחיל בגרין ביי פאקרס. לפני שנפתח בניתוח מקצועי לסיבה של ההפסד שלהם, חייבים לתת להם את הכבוד המגיע להם. אני יודע, יש כאלו שיגידו עכשיו – הא, הם לא באמת קבוצה של 1:15, היה להם לו"ז נוח (כאילו הם לא שיחקו פעמיים מול דטרויט – קבוצת פלייאוף, נגד ניו אורלינס – קבוצת פלייאוף, נגד הג'איינטס – קבוצת פלייאוף), עם ההגנה הגרועה בליגה לא היה להם מה לחפש בפלייאוף.

אני לא מקבל את זה, גרין ביי היתה דווקא לטעמי טובה כמו המאזן שלה ומגיע לה יותר כבוד מזה. ההפסד הזה שלה פשוט מדגיש עד כמה קשה בליגה הזאת לא רק לעשות עונה מושלמת, אלא גם עד כמה ריפיט הוא הישג קשה לביצוע. מה לעשות, לא בכל משחק אפשר להביא את ה-A גיים שלך ולצערם של גרין ביי, זה קרה דווקא במשחק הפלייאוף הראשון שלהם ומול יריבה שידעה לנצל את זה מצוין. קחו לדוגמה את בולטימור של השבוע – הרייבנס לא היו שונים מגרין ביי, אבל למזלם היתה מולם יריבה שלא ידעה לקחת והנה הם בשלב הבא וכל מה שהיה קודם נשכח.

ובכל זאת, למה גרין ביי לא תעשה ריפיט השנה? הסיבה שכולם יפנו אליה היא כמובן ההגנה. קבוצה שמדורגת אחרונה בליגה לא אמורה להגיע לשלב גבוה, ולכן זאת עם ההגנה הטובה יותר היא זאת שניצחה, בדיוק כמו שקרה גם לניו אורלינס. אני לא לגמרי מסכים עם הטענה הזאת. הנה, לדנבר היתה על הנייר הגנה טובה בהרבה מזו של הפאטס, אבל זה לא התקרב למספיק לאור ההבדלים ההתקפים בין שתי הקבוצות.

אני חושב שהסיבה שגרין ביי וניו אורלינס הולכות הביתה היא כי הן חשבו שאפשר לנצח רק עם ההתקפה. לג'איינטס, למשל, לא היתה הגנה בעונה הסדירה טובה בהרבה מזו של גרין ביי. ההבדל הוא שהם הבינו שהם לא יכולים לסמוך על ההתקפה שלהם בלבד בפלייאוף ולכן ההגנה שלהם באה בכוח מלא, בעוד זו של גרין ביי באה במחשבה שלא משנה מה, ההתקפה שלה תציל אותה. זה גם נכון לגבי ניו אינגלנד, שבניגוד לעונה הסדירה לא סמכה רק על ההתקפה שלה, אלא עשתה כל מה שצריך בצד ההגנתי של הכדור כדי לוודא שלא יהיה לדנבר סיכוי.

בסופו של דבר, יש גבול לכמה אפשר לסמוך על ההתקפה. ארון רוג'רס (צילום: רויטרס)

בסופו של דבר זה חוזר למשהו שדיברנו עליו שבוע שעבר – הקבוצה שתנצח הרבה פעמים היא לאו דווקא הקבוצה הטובה יותר, אלא זאת שתרצה יותר, שתיתן מכות יותר חזקות, שתהיה אגרסיבית יותר על המגרש. אני לא יודע אם הפאקרס באו שבעים אחרי האליפות האחרונה או אולי טיפה שאננים – או אפילו לא לגמרי מפוקסים אחרי שבוע ביי (טיעון שכמובן לא תופס, תראו איך הפטריוטס או הניינרס באו בפוקוס מלא אחרי אותו שבוע ביי), אבל העובדה הפשוטה היא שהג'איינטס פשוט רצו את זה יותר.

- וזה כמובן בלי לזלזל ביכולות הפוטבול שהג'איינטס גילו. אני שונא את ההשוואות ל-2007 כי הג'איינטס של היום הם לא הג'איינטס של אז, אבל אם יש משהו משותף לקבוצות הללו, זה השיפור העצום שכל היחידות שלהם – במיוחד משחק ההגנה – גילו ברגע שהתחיל הפלייאוף. קשה לי להסביר את זה, אבל כנראה שיש בטום קופלין יותר ממה שרואים בעין. היה אפשר לסכם את זה בזה שהשחקנים משחקים בשבילו אבל זה לעשות לו עוול – גם אם יש דברים בניהול המשחק שלו שאני אף פעם לא אבין, הרי שהעבודה הטקטית שהוא עושה, במיוחד במשחקים חשובים, פשוט מדהימה וראויה ליותר קרדיט ממה שהוא קיבל עד עכשיו.

חבורה לוחמנית שמבינה מה צריך לעשות כדי לנצח משחקי פוטבול. אחמד בראדשו חותך את הגנת גרין ביי (צילום: רויטרס)

- ועכשיו, למשחק הבאמת טוב של השבוע. אני מוכרח לומר שגם 5-6 שעות אחריו, אחרי שהפאטס שלי הדיחו את טיבו ושות', כל מה שחשבתי עליו זה המשחק הזה. באמת, מסוג המשחקים שזוכרים לדורות. היו הרבה דברים לדבר עליהם, אבל מה שאני רוצה להתעכב עליו הן ההחלטות של הארבו במשחק. מבחינה טקטית, אני בכלל לא בטוח שהוא עשה דברים נכון. כדי לעצור את הסיינטס, בטח כשהקבוצה שלו מובילה 0:17, נראה נכון מבחינת הניינרס להאט את המשחק, להריץ הרבה את הכדור ולהשאיר את בריס על הספסל. במקום, הם המשיכו לתת לאלכס סמית למסור – והסיינטס, כמו הסיינטס, חזרו למשחק.

רק מה, אני לא בטוח שההחלטה הזאת היא לא זאת שהשתלמה אחר כך, כי כשהק"ב שלך מקבל ביטחון מכך שסומכים עליו, הוא מבצע את הדברים בצורה הרבה יותר אינסטנקטיבית, הוא לא חושב על כל פעולה עשר פעמים. הרבה פעמים כשהסתכלתי על סמית' בעונות קודמות, היתה לי הרגשה שהוא כל כך מפחד מכישלון, שהוא חושב עשר פעמים לפני כל פעולה שלו, מה שמוביל בהכרח לתוצאות פחות טובות. לא נותר אלא לשאול את עצמך מה היה קורה אם סמית' היה נבחר במקום קצת יותר נמוך, בלי התג המלחיץ הזה של "בחירת הדראפט הראשונה".

- הדבר השני אצל הארבו שאהבתי זה האומץ שלו. זה התחיל בפליי-קולינג, שאני אישית חושב שהוא כמעט גאוני, לתת לסמית' לרוץ בדאון שלישי ארוך בדרייב הלפני אחרון, ריצה שהניבה ט"ד כי אף אחד בכלל לא חשב עליה. והמשיך בהחלטה למסור כדור מסוכן מאוד, ישר באמצע, איפה שהוא היה יכול להיחטף בקלות, במקום ללכת על מהלך ריצה או מסירה לא מסוכנת במטרה להשוות עם פילד גול וללכת להארכה. מה שהארבו עשה פה זה משהו שרואים לעתים נדירות – מאמן שלא מפחד מה יגידו עליו אם ההחלטה לא תצליח ועושה את הדבר הנכון במגרש. לא סתם אומרים "המעז מנצח".

- מה שכן, הניינרס יהיו חייבים לשכוח את המשחק הזה כמה שיותר מהר, כי אם הם יגיעו ליום ראשון כשהם נישאים על כנפי הניצחון הזה, הג'איינטס יידאגו להחזיר אותם מהר מאוד למציאות. זה קרה להם אחרי הניצחון על אותם ג'איינטס בקאמבק אדיר לפני כ-10 שנים.

- חוץ מזה, אני לא יודע מה אתכם, אבל מבחינתי – השנה בקושי התחילה וכבר נרשם בה הרגע הספורטיבי הגדול ביותר בה. לא, לא הקאמבק, אלא ורנון דיוויס בוכה בזרועות של המאמן שלו. זה היה רגע מדהים שגרם לך להזכר מחדש למה אתה כל כך אוהב ספורט.

האמון החזיר דיבידנדים. אלכס סמית' חוגג טאצ'דאון בריצה (צילום: AP, Marcio Jose Sanchez)

- וממאמן חדשני למאמן שמרן. אין לי מושג מה הרייבנס עושים, סך הכל נראה שהם משחקים בדיוק את אותם סוג מהלכים שכל הליגה עושה, עדיין, הם מצליחים להיות ההתקפה הכי שבלונית והכי צפויה שראיתי – וזה לא השנה הראשונה. מי היה מאמין שהמאמן של הקבוצה הזאת, שמסוגלת גם בפעם המאה לרוץ דרך האמצע בדאון שלישי קצר, הוא האח של אותו מאמן אמיץ שעליו דיברנו לפני שניה.

- מה שכן, ייטעו הפטריוטס אם ינסו להסיק משהו מהניצחון הזה של הרייבנס לגבי שבוע הבא. קל לשכוח את זה לאור התצוגה המאכזבת של יוסטון, אבל מדובר באחת הקבוצות ההגנתיות הטובות בליגה. פלאקו לא כל יום ימסור לפחות מ-50 אחוז וריי רייס בטח לא כל יום ירוץ רק ל-60 יארד. טוב יעשו הפטריוטס אם ימחקו מהמוח כל זכר למשחק שהיה ביום ראשון.

- מילה קטנה לגבי הפטריוטס. אומרים לי הרבה פעמים שאני הומר שלהם, אבל האמת היא שאני חושב שאני יותר ביקורתי כלפיהם ממה שאוהדים של קבוצות אחרות יהיו. ועדיין, אם נחזור לתפקיד ההומר, היה נחמד לגלות שלביל בליצ'יק יש עדיין טריק או שניים בשרוול. הרעיון של לתת להרננדז להיות רץ אחורי הוציא את ההגנה של דנבר מאיפוס, מספיק כדי לתת לפאטס דרייב מהיר לט"ד שלמעשה סגר את המשחק עוד לפני שהתחיל. נראה איזה טריק הוא ישלוף ביום ראשון הבא.

- ולגבי טום בריידי, בתור אוהד, הדבר הכי מעודד לגביו במשחק היתה התגובה שלו לאינטרספשן שהוא זרק ברבע הראשון, כזה שהגיע משום מקום. אחריו, דנבר צימקו את התוצאה לשבע נקודות הפרש בלבד וההרגשה היתה של מה שראינו בשנתיים הקודמות – בריידי זורק אינטרספשן מוקדם, מאבד ביטחון – ואיתו כל הקבוצה. התשובה של בריידי לאינטרספשן שלו היא האינדיקציה הכי טובה לאוהד פאטס, שאחרי הכל אולי כן יש לנו פה קבוצת סופרבול.

- דרך אגב, לגבי בליצ'יק והתלבושת שלו. מי אמר שאין לבחור חוש הומור, אתם חושבים שסתם הוא התחפש לדארת' ווידר?

לוק, אני האבא שלך (צילום: AP, Elise Amendola)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully