סוד הזכייה של ברזיל - הסיפור שלא סופר

ארבע שנים חיכתה לי החולצה בצהוב ירוק והסיפרה 9 על גבה, בארון. משך ארבע שנים, בכל פעם שנצטרכתי להיזכר ביום ההוא בפריז, נתקפתי תחושת מחנק מעיקה. ארבע שנים התפללתי לאלוהים שאין לי, שימצא דרך להשיב לרונאלדו את החיוך לפנים ואותו עצמו למקום הראוי לו – על כס המלכות של הכדורגל העולמי. היום, אחרי הגול השני, שלפתי את החולצה שהונחה בתיק מבעוד מועד (מבלי שאף אחד יראה או יידע כמובן, יש גבול למידת התעסקותי עם העין הארורה) ותוך נשיקה ארוכה לסמל ולמספר, עטיתי אותה על הגו ממנו היא ירדה בכאב באלף שעבר.

כעת, בפעם הראשונה, כאילו באמת עברו אלף שנים, היום ההוא נראה כמו סתם עוד יום לא משהו. טוב, אולי אני קצת מגזים, אבל מה שבאמת מאפשר לי להביט אל אותו יום בכמעט שלוות נפש הוא הלקח שנלמד באותו יום, לקח שהביא היום גביע עולם חמישי למקום אליו הוא שייך – סוד הזכייה האמיתי של נבחרת ברזיל בגביע.

ולא, אני לא מדבר על הסגירה של ברזיל בקרנות, הנקודה השחורה של גמר 98', שהיכתה בנו פעמיים, כמעט באותה צורה ומאותה צלחת, ושלחה אותנו ואת הילד לארבע שנים קשות וארוכות. הרי ברור גם לאופטימיים שבינינינו, שלמרות היתרונות של הנבחרת הנוכחית (רונאלדיניו, הנסיון, מרקוס, לוסיו) על זו שהושפלה בסטאד דה פראנס, גם היום, שתי קרנות כאלו ויתרון 0:2 של הגרמנים היה סוגר את המשחק. לגרמניה היו היום 13 קרנות (לעומת 3 של ברזיל), שלא נוצלו ואיפשרו לרונאלדו להגיע לרגע בו היכולת והתשוקה שלו ניצחו את המשחק.

אז מה כן עשה את ההבדל? הרי ברור היה לכל חד עין, שגם היום הסגירה בקרנות, כמו יותר מפעם או פעמיים באגפים, היתה – בעדינות – לא מושלמת, אבל מהגמר של היום הוסרה הקללה הנוראית שהוטלה על ברזיל לפני ארבע שנים ולא, בניגוד למה שאולי חשבתם - לא היתה זו קללה שהוטלה על רונאלדו, היה זה כישוף אחר לגמרי - קללת התספורת שלי. קללת היוהרה. ולכל מי שחשב שהמשולש הפדחתי המוזר של רונאלדו באמצע הטורניר הוא תמוה לחלוטין – תחשבו שוב. בחיים אין סתם מקריות. זה הזמן שלי לקחת אחריות, ולהודות בחלקי בבושה. להודות כי לפני ארבע שנים, ערב הגמר, בטוח מתמיד, עשיתי מעשה שלא ייעשה ולא זאת בלבד שסיפרתי את מחלפות ראשי, אלא שהוספתי חטא על פשע וצבעתי את שערי בפסים של צהוב-ירוק, שהשלימו מראה אופטימי במיוחד. הוי, חטא הגאווה, כמה שהוא כאב. כמה שאני הפנמתי.

אז לא שבמונדיאל הנוכחי ליוותה אותי פסימיות יתר (עניין של דם) ומי שקרא אחדים מטוריי הקודמים יכול להעיד על כך, אבל לרוח הביטחון הברזילאית נוסף לי מימד אירופאי הכרחי – הזהירות. וכך, מהיום שסקולארי ונעריו נחתו במזרח הרחוק – כבר מהרגע שדרכו על אדמת מלזיה – הורחקו התער, המספריים והמכונה ממחלפות הקופסה שעל כתפי. השיער שהתארך התחיל להציק, במיוחד תחת קסדה ובחום המתגבר של הקיץ התל אביבי, אנשים מסביב התחילו לנדנד גם הם בשאלות/הערות ה"אתה מגדל שיער?", "לא הגיע הזמן שתסתפר?" וכו', אבל לספר הרי אי אפשר היה, שכן אין מדובר פה בסתם אמונה תפלה, מדובר פה בהסרת קללה אותה היטלתי על עצמי ושכמותי במו יהירותי. כמה מתוקה היא הצניעות, כמה מבורכת היא הזהירות.

זה הסיפור וההתנצלות על הגביע האבוד וזה חלקי וחלקו של כל אוהד שלבש/לא לבש, אכל/לא אכל, שתה/לא שתה ברגע המתוק של הנפת הגביע. כל הקשר להערכות ולשינויים הטקטים שערך סקולארי לאורך הטורניר – על דעת הקורא. בהמשך השבוע וכמובן אחרי כמה קפיריניות טובות, נתפנה לסכם את המונדיאל שעבר עלינו ולזרוק כמה סימני שאלה, חלקם אופטימיים, חלקם מודאגים, לגבי העתיד של נבחרת ברזיל. בינתיים, אני רץ להסתפר.