מישהו מתגעגע לרומאריו?

רומאריו.. משהו.. היה פעם שחקן כזה. חלוץ, נדמה לי. הבקיע הרבה גולים חשובים במדי הנבחרת הברזילאית. הייתה תקופה, למעשה, לא כל-כך רחוקה, שהעיתונות בברזיל – וגם האוהדים – איימו לערוף את ראשו של סקולארי אם לא יזמן את רומאריו לסגל. "מה אכפת לך?" שאלו כולם. "הוא בסך הכל אחד מעשרים ושלושה". אבל לא פליפאו. הוא נותר עיקש כפרד. פרד אחר – ארגנטינאי – איבד את משרתו והקריב את הסגל המוכשר ביותר במונדיאל על מזבח חוסר היכולת שלו לסטות מהגישה, הדרך שלו.

ולכאורה, קו משותף נמתח בין מארסלו ביאלסה לפליפה סקולארי – שניהם מחזיקים במשרות האימון הכי קשות בחצי הגלובוס שמעבר לאטלנטי, אולי בעולם כולו. שניהם עקשנים, עקשנים, עקשנים. לשניהם יש דרך והם מוכנים לשלם את מלוא המחיר על כישלונה. ההבדל, מסתבר, טמון ברמת קבלת ההחלטות.

בעוד ביאלסה נותר משועבד לקונספציית החמישה קשרים והחלוץ מחליף חלוץ שלו, ההחלטה הכי מזוהה עם סקולארי הייתה בעניין רומאריו. כן בכושר, לא בכושר, סקולארי בכלל לא ספר אותו. והוא ידע למה. היום, כשרונאלדו כבש את שער הניצחון היקר מגולדן ורץ לחיבוק החברים, היה משהו בהתכנסות של החבר'ה סביבו, בטבעיות בה קיבל – אפילו ריבאלדו – את מנת התהילה של רונאלדו, כי יש מנהיג לנבחרת ברזיל, לפחות על המגרש. גם אם רוברטו קרלוס הוא המנהיג החברתי וקצין המוטיבציה על המגרש ובחדר ההלבשה, רונאלדו הוא הבוס של השילוש הקדוש רו-רו-רי. צריך סדר בקבוצת כדורגל. ובכלל.

בהתעלמות מרומאריו, אותת סקולארי לשלישיית היהלומים ההתקפית שלו "חדל לחץ". רומאריו לא יגיע, מלווה במניירות הכוכב, במוניטין (שרכש בצדק) ובתביעה לקבל כל כדור בהתקפה. איש לא יחמיץ פנים לרונאלדו כשזה יחמיץ, איש לא יחטוף את הסעיף (למרות, שבמקרה הזה בצדק) על ריבאלדו האנוכי וחשוב לא פחות – הילד, הילד בעל חיוך הזהב, רונאלדיניו, יוכל לרכוש את מקומו מבלי שצלו הענק של רומאריו ירחף מעליו. לא במגרש, לא בחדרי ההלבשה, לא בטורי הביקורת של הפרשנים, לא אצל האוהדים, לא אצל אף אחד. אין מקום לרו נוסף ברו-רו-רי.

אומץ הלב הציבורי של סקולארי – כולכם זוכרים את הלחץ המטורף שהפעיל כל דובר פורטוגזית עליו - להזמין את רומאריו, נחשד על ידי רבים כטמטום, כשגיאה שמחירה יסתבר להיות יקר, יקר מדי, לברזיל ולפליפה. אבל היום, לאחר שהניסוי (ללא קשר לתוצאת הגמר.. גרמניה אלופה, אלא מה?) הוכתר כמוצלח, ניתן להביט לאחור להחלטה ההיא ולקבוע כי גם אם אלילת המזל שיחקה תפקיד בהצלחת ברזיל (החלשה, חלשה כל-כך במוקדמות. ולחשוב באיזו קלות צלחה ארגנטינה את מוקדמות המונדיאל), שהרי היא והיא בלבד מנעה מרונאלדו להיפצע והיא שהשחילה את הכדור לרווח שבין דיוויד סימן לסוף הקריירה שלו והיא ששלפה למיכאל באלאק את הכרטיס הצהוב העצוב בחצי הגמר מול קוריאה, וגם אם היכולת המשתפרת של הברזילאים ככל שהתקדם הטורניר הוסיפה להם, הרי שסך כל השלם המוגמר הזה התחיל אז, ביום בו התיישב סקולארי עם עצמו וקבע "רומאריו, יוק!".

בעוד שנים מספר, לכשתדרש ההיסטוריה לסיבת הצלחתה של ברזיל במונדיאל, בוודאי לא ימצא ולו קול אחד להזכיר שהזימון ההוא, שלא בוצע, היה טוב מכל חילוף שביצע, מכל מערך שהעמיד ובסופו של טורניר – המזל הגדול של ברזיל. ככה זה בכדורגל, ככה זה בחיים: העקשנות משתלמת רק למנצחים.