נו נו נו, גונש

הוא דואה עם טורקיה לגבהים חדשים, הוא מעולם לא הפר הבטחה וכבר הספיק לצבור מאזן של 10 נצחונות ו-4 תוצאות תיקו ב-16 משחקים מאז קיבל את המושכות לידיים. זהו שנול גונש, מאמן נבחרת טורקיה, אחת משמונה הבכירות בתבל.

אבל למרות הצלחתו עם הנבחרת, שנול גונש עדיין מחפש את ההכרה והאהבה בטורקיה, ארץ נוחה, בדרך כלל, ביצירה וטיפוח של מיתוסים וגיבורים מקומיים. עם העיתונות המקומית הוא נמצא בעימות מתמיד וממושך, כשהטענה הפופולרית כלפיו היא בסגנון "הנבחרת מנצחת למרות גונש ולא בזכותו" ושתחת ידיו יש אסופת שחקנים כל כך מוכשרת, שמתגברת על הקילקולים מעשה ידי המאמן. עם שחקנים כמו האקאן סוקור, חסן שאש ורצ'בר רושטו, כותבים הפרשנים, אי אפשר להפסיד.

טענות אלה נשמעו אפילו אחרי ההעפלה לרבע גמר המונדיאל. אמנם, טענות כלפי מאמנים תמיד יהיו והן לגיטימיות גם אחרי ניצחונות, אבל אפשר היה לפחות לצפות שיום אחרי העפלה היסטורית לשלב הכי גבוה שטורקיה אי פעם היתה בו, השמחה תקפיץ את הכרת התודה והאחווה אל מעל לקטנוניות והקנטרנות. בברזיל או גרמניה, אפילו אחרי 0:1 קטן בשלב נוק אאוט, בדרך כלל קודם שמחים ורק אז, אם יש על מה, נושכים. "הנבחרת ניצחה למרות גונש. הוא עדיין עושה טעויות. הוא לא נותן להקאן סוקור לשחק. התוצאה היתה צריכה להיות אחרת ויכולנו (בשיטת משחק אחרת) להבקיע עוד שלושה או ארבעה שערים בקלות", נכתב באחד מעיתוני אנקרה.

למרות שמבחינת הישגים גרידא הוא הגיע רחוק יותר מקודמיו, מוסטפא דניזלי ופתיח טארים, נראה כי הבעיה העיקרית של גונש היא ההשוואה המתמדת לאחרון. לעומת טארים הכריזמטי, שמקבל קרדיט גדול על הקפצתו קדימה של הכדורגל הטורקי בשנים האחרונות ונהג לדבר על מנהיגות תוך שהוא מסרב לקבל ערעור כלשהוא על סמכותו, גונש דוגל בפתיחות עם השחקנים ומדבר על תהליכי למידה ולא פוסל שינויים ורפורמות. מעבר לכך, הוא מעולם לא הרגיש בנוח מול המצלמות ובתקשורת.

גונש שיחק כשוער בקבוצת טרבזונספור, ששלטה בליגה הטורקית בסוף שנות ה-70' ותחילת ה-80'. כמאמן ליגה, לא הגיע להישגים מרשימים במיוחד. רבים מהעיתונאים גורסים כי את הג'וב הלאומי קיבל בזכות קשריו בפוליטיקת הכדורגל המקומית בטורקיה. מתנגדיו העיקריים באים מאיסטנבול, מעוז העיתונות העיקרי, שבה ממוקמות הקבוצות הגדולות בטורקיה כיום. גונש הגיע מטרבזון, שנמצאת בעברה המרוחק של המדינה, סמוך לים השחור. עיתוני איסטנבול טוענים כי "לובי הים השחור" חזק דיו כדי למנות מאמן כלבבו.

עם זאת, רחשי לב הציבור שונים במקצת. הצלחתה של טורקיה עד כה, שלא לדבר על אפשרות של התקדמות לשלב גבוה יותר, תקנה לגונש מעמד חזק והכרת תודה עממית, שתאפשר לו, סביר להניח, להמשיך לאמן את הנבחרת בעתיד הנראה לעין. "הוא צריך להמשיך. הוא הביא אותנו עד כאן, מה עוד נבקש? אולי הוא עושה טעויות, אבל זו גסות רוח לדרוש ממנו כעת לעזוב", אמר אוהד טורקיה בשם מטין, נהג מונית מאנקרה. ואין, כמובן, כנהגי מוניות להוות סייסמוגרף לרחשי ליבו של הרחוב הספורטיבי.