ניצחונו של הכדורגל המנצח

על פניו, מדובר בעימות בין הטוב לרע, בין היפה למכוער. התנקזות מופשטת – אם כי מפורשת – של מוטיבים חוצי תרבות והיסטוריה, לתוך הזירה המרובעת של המשחק בכדור העגול בעזרת הרגל. אם ניצחונה של גרמניה והעפלתה לשמינית הגמר איכזבה כה רבים – בוודאי את יורם ארבל – הרי זה מכיוון שגרמניה נחשבת באופן מסורתי לנציגת "הרע", "המכוער", "התכליתי המדכא את היצירתי". ובמקרים בהם עימות ישיר מתאפשר – כשם שזימנה ההגרלה היום את גרמניה ודנמרק, צרפת וקמרון למפגשים מכריעים לארבעתן – לא רק הלב, כי אם גם ההיגיון ממהרים להצטרף לקבוצת המעודדות הקמרוניות, לא רק מכיוון שהדבר נראה נאור ומתוקן יותר מבחינה פוליטית, כי אם גם בשל התחושה כי מדובר בהזדמנות – לא בלתי חוזרת – ל"טוב" לגבור על "הרע" ולהותיר תקווה לעולם ולכדורגל טובים יותר ומכוערים פחות.

אלא שהניתוח הזה – אשר חוזר על עצמו ונשמע מגרונם של אינספור אוהדי כדורגל המבקשים את הצלחת קבוצות "הכדורגל היפה/המשוחרר/היצירתי" בלה בלה בלה, בכל הזדמנות – נשען על סתירה פנימית בהתייחסות למשחק הכדורגל ולתחרויות ספורט בכלל. שכן, אחרי הכל, מטרת המשחק פשוטה וברורה והיא להבקיע יותר שערים מהיריב ובכך לזכות בניצחון. קבוצה שעושה זאת תוך הצגת כדורגל "הגנתי", "שמרני", "מיושן", חוטאת למטרת המשחק, לשיטתם של אותם "חסידי כדורגל יפה", שכן היא פוגמת בהנאה המופקת מצפייה בו. אולם הכדורגל זה מכבר אינו נחלתם של "צופי הכדורגל", אלא עבר להיות ברשותם של "אוהדי הקבוצות והנבחרות" (הס מלהזכיר הספורטאים עצמם ותשוקת הניצחון שלהם) המתנים את שמחתם ואת סיפוקם בתוצאה חיובית. כלומר, ניצחון. ותעיד על כך דרך התקבלות התוצאות בכל מדינה ומדינה.

אם, אמנם, מטרת הכדורגל להסב קורת רוח לאוהדים, הרי שהדרך הטובה לעשות זאת היא תוך הצגת כדורגל מנצח. והרי אין אוהד כדורגל המבכר תצוגה "יפה" של נבחרתו על פני ניצחון. אפילו אוהדי הכדורגל הברזילאים, פנאטים אמיתיים באשר לדרך ולא רק לתוצאה, מבכרים, בוודאי, את הזכייה במונדיאל של 1994, על פני הכדורגל הבלתי נשכח, אולם המפסיד, של 1982. עד כאן לטיעון.

ולשם מה נדרשתי להקדמה הארוכה הזאת? מכיוון שתוצאות ארבעת המשחקים המכריעים היום מהווים ניצחון מוחץ לטיעון שלי ויותר מכך – בעימותים הישירים בין "הכדורגל היפה" לזה "המנצח", גבר הכדורגל המנצח. ובגדול. צרפת, אבירת הקלאס והסטייל. הקבוצה שדי במבט אחד בסגל שלה כדי להגשים פנטזיה, נחלה במונדיאל הזה כישלון כה צורב, לא מכיוון ששיחקה כדורגל "רע". גרוע מכך – צרפת שיחקה כדורגל "מפסיד". לא יעזרו זידאן, הנרי טרזגה ושאר שחקני נבחרת העולם, במונדיאל נדרשת תכליתיות ונכונות להעמיד את הצלחת המשימה לפני הכל.

אולם צרפת של 2002, חיפשה באופן נואש דרך לשלב בין חדוות "היפה" לתכליתיות. והתוצאה ידועה לכל. בטחונה העצמי המופרז, לצד הערכות כל צופי הכדורגל בעולם – כי מדובר במועמדת ראשית לזכות בתואר – הכניסו אותה לסחרור בלתי אפשרי של מחויבות לא רק לתוצאותיה, אלא גם לדרך השגתן. מכאן ועד לשלוש תצוגות נפל מחפירות, שסופן אפס שערים והתפרקות קבוצת הכדורגל "הטובה" ביותר בעולם על המגרש, המרחק קצר.

אם משחק הפתיחה מול סנגל היה שיעור מתחייב ברכישת כבוד ליריב נחות, בא המשחק מול אורוגוואי והציג צרפת מיואשת מהפרדוקס אליו נקלעה – הצורך לשוב ולהציג את "הכדורגל של צרפת", גם כשגבה אל הקיר, גם כשחרב ההדחה מתהפכת מעל לראשה. ואפילו היום, במשחק ההדחה המשפיל לדנמרק, ניכר היה על צרפת כי האמינה בכל ליבה כי ביכולתו של זידאן, השחקן וגאון הכדורגל, לא רק לסייע לה לעבור את המשוכה הדנית, כי אם גם, שוב, לחרוץ לשון כלעומת המבקרים ולנצח תוך הצגת "הכדורגל שצרפת יודעת לשחק". מבחינה זו, הוכיחה צרפת קיבעון מחשבתי וכניעה לדפוסי תוכנית משחק שהם ההפך המוחלט מ"יפה" ו"טוב". התעקשותו של לאמר על אותה שיטה, שכשלה פעמיים, היה בה, יותר מאשר יהירות, חוסר רגישות לעובדה שבסופו של יום, בכדורגל צריך לנצח, ולא משנה באמת באיזה אופן. את מקומו בהיסטוריה של סגנו של בר-כוכבא, כולכם בוודאי מכירים.

ודווקא דנמרק וגרמניה, שתי נבחרות שהוצגו כ"אפורות" - ושלל קלישאות מתייגות לרעה – ערב הטורניר, מעפילות לסיבוב הבא מהמקום הראשון ובדרך שאין ניתן לתארה, אלא כמסוגננת מאוד. שכן הדנים שיחקו 270 דקות של כדורגל מנצח. הם התאימו עצמם לשלוש יריבותיהן, התעקשו על מהלכי כדורגל פשוטים ואפקטיביים ותוגמלו בניצחון על מי שנחשבה, שבוע וחצי קודם לכן, לקבוצה הטובה והיפה מכולן. אכן, סתימת פיות בסטייל.

וגרמניה, שקיטונות העוינות והתיעוב כלפיה מבעבעים גם ברותחין של הפוליטיקה, הלאומנות והזיכרון ההיסטורי, הציגה לקהל "צופי הכדורגל" שיעור נוסף ברשימה אינסופית, נדמה, של ניצחון – ולא בכל מחיר, כי אם במחיר של גרמניה. משום שגרמניה, יותר מכל נבחרת אחרת במונדיאל הזה נדמית כמי שעולה למגרש עם החלטה מגובשת באשר לאופן בו היא מבקשת לרדת ממנו. היא ממעטת להותיר את הדברים ליד הגורל והמקרה ואם הדבר אומר לצופף עם תשעה שחקנים ממרכז המגרש ומטה, אז שיהיה כך. ולעזאזל עם שמחת החיים והשידור של יורם ארבל. הזמן של רודי פלר יקר לא פחות.

קמרון ניגפה בפני גרמניה, לא מפני שהיא מוכשרת פחות או בעלת סגל שחקנים דל יותר. העובדות ההפוכות ברורות. קמרון כשלה במשימתה, משום שהיא דיברה ושיחקה כדורגל המודע לעצמו ולדרך התקבלותו אצל הקהל, במקום המתחשב רק בפקטור משקל התוצאה הסופית, שהוא זה המעניין את הקהל והשחקנים עצמם, יותר מכל. ולכן, גרמניה תעפיל לגמר. ולכן דנמרק תעשה את המוות לנציגת "בית המוות" ולאמר יוכל לאמץ תירוץ כדורגל ישראלי להדחתו מהמונדיאל – "עכשיו, כשדנמרק בחצי הגמר, כולם מבינים באיזה בית קשה שיחקנו". הצרפתים הפגינו נאיביות, כך גם הקמרונים. והם שילמו את המחיר המלא. בעימותי שמינית ורבע הגמר בוודאי ייכונו עימותים נוספים בין קבוצות מהאסכולות היריבות בנפש. צפו לניצחון של קבוצות הכדורגל "המנצח". מדובר בהימור שלא