על חמישה מאמנים

שישה משחקים תוך 30 שעות. קשה לעכל, אך נסבל. זה היה סוף שבוע של כדורגל מעניין אך ברמה נמוכה. בינתיים אין חידושים טקטיים. כולם משחקים 2-5-3 ,1-5-4 ,2-4-4, פה ושם 3-3-4 גמיש ואין בכלל 3-4-3. מי יעז היום להפקיר את החלק האחורי של נבחרתו ולצאת להרפתקה עם שלושה חלוצים. מרתק היה לעקוב אחרי חמישה מאמנים בין משחקם הראשון לשני.

סרקו קאטנץ'. הגיע לאיטליה אחרי המונדיאל של 90'. שיחק בסמפדוריה, זכה איתה באליפות איטליה והפסיד לברצלונה (92', וומבלי, הארכה, קומאן). היה מגן, בלם וקשר. שחקן חזק ונוקשה, אך גם טכני. אישיות רצינית וחיובית במגרש ומחוצה לו. חולם לחזור ולאמן באיטליה. בוסקוב האליל שלו, אך גם טראפטוני. אין השתלמות מקצועית באירופה שקאטנץ' לא נרשם אליה.

הרזומה הזה הספיק כדי להביא את סלובניה הקטנה ליורו 2000 ולמונדיאל 2002. הוא לא הספיק לקאטנץ כדי להתמודד עם הספרדים והדרום אפריקאים. זו לא בושה להפסיד לשתי הנבחרות הללו. סלובניה מדינה לא רק קטנה, היא גם צעירה. כמו כל אחיותיה הצעירות, ילידות יוגוסלביה, תרבות הספורט מושרשת בה היטב.

מענין שבניגוד לקטאנץ הממושמע והאלגנטי, הכוכבים בני הדור הנוכחי של סלובניה די בעייתיים. עם אוסטרץ וסימרוטיץ' המוכשר כשד התמודד גם דרור קשטן. עם זאחוביץ', הכוכב הבלתי מעורער של ארצו, קאטנץ לא השכיל להתמודד.

למרות שאין דומה מקרה זאחוביץ' למקרה רוי קין, צריך היה קאטנץ' לכדרר היטב ולעקוף את הבעיה המשמעתית. אז זאחוביץ' פלט משפט או שניים מיותרים. בהמשך כבר ניבל זאחוביץ' את פיו ואכן לא היתה ברירה אלא להחזירו הביתה. מוסכם ומקובל. חבל שקאטנץ' המנוסה גרר, או שמא נגרר, לפרובוקציות של זאחוביץ'. סלובניה רק הפסידה מהסכסוך שהתפתח ליריבות אישית מביכה על מ(י)קומם של השניים בהיסטוריה של הכדורגל הסלובני.

עכשיו לא נותר אלא להמתין ולראות אם גם ישראל תגזור קופון מהעניין.

מירקו יוזיץ'. המאמן שלי בסוף השבוע. הוא פתח את המונדיאל עם רוברט פרוסינצ'קי, דאבור סוקר ואלן בוקסיץ'. שלושתם ראויים למדליה על תרומתם לקרואטיה ומורשתה, אך הם מעבר לשיאם והעיתונות הקרואטית התריעה על כך בחודשים שקדמו למונדיאל. יוזיץ' התעקש. הוא חשש להחליף סוסים ותיקים.

ההפסד למקסיקו ובעיקר הרמה הפושרת של כוכביו, העירו את יוזיץ' מתרדמתו ונגד איטליה כבר נותרו פרוסינצ'קי וסוקר על הספסל. בוקסיץ' קיבל הזדמנות נוספת, אבל זו כבר היתה קרואטיה של ווגרינץ', רפאיץ' והקובאצ'ים, שלמרות גילם וניסיונם חיו בצל השלישייה שהוליכה את קרואטיה למקום השלישי במונדיאל הקודם.

מיהו יוזיץ' האמיתי, זה שחשש מפרוסינצ'קי וסוקר או זה שהתעשת והשאיר אותם על הספסל? קשה לדעת. יוזיץ' מאמן בצ'ילה ולמרות שזכה עם קבוצתו קולו קולו בגביע הליברטדורס (הצ'מפיונס ליג של דרום אמריקה), ניתן יהיה לבחון אותו ואת נבחרתו רק אם יפגינו גם נגד אקוודור את רמת המשחק שהפגינו אתמול נגד איטליה.

בינתיים, תשואות למאמן החושב והמתעדכן. זה שחשף את מוגבלותו של מאמן הסקוואדרה אזורה.

ג'ובאני טרפאטוני. אז מה אם הוא המאמן עם מספר התארים הגדול ביותר. חשוב לדעת שטרפאטוני אימן את יובנטוס ובאיירן מינכן כאשר הוא זכה באליפויות איטליה וגרמניה. כך הם פני הדברים באשר לגביעי אירופה השונים, שאם לא היו זוכים לשמירה וטיפול בארונו היו מכוסים באבק ומעלים עובש. אחרי הכל טרפאטוני לא הוליך את פרייבורג או בראונשוויג לאליפות גרמניה וגם לא את אוספיטלטו או קרמונזה לאליפות איטליה.

את חמש האליפויות עם יובה השיג טרפאטוני באמצע שנות השבעים. לפני קצת פחות משלושים שנה. האליפות האחרונה עם באיירן היתה לפני חמש שנים. כן, איל בון טראפ (טראפ הטוב, אבל בתרגום עוד יותר חופשי טראפ החביב, האבא שלנו) הוא מאמן מיושן שזמנו עבר.

ולמרות הנאמר לעיל, היתה בחירתו של טראפ במקום ובזמן הנכון. כי הוא הגון, ישר, מכובד, רציני ורק מי שמכיר אותו קצת יותר יודע שהוא גם משעשע. הרקורד שלו, שנפרש כאן, גם הוא לא משאיר מקום לספק.

כאשר הוא נבחר לתפקיד הקומיסריו טקניקו לפני שנתיים, במקומו של דינו זוף, קיוו כולם שאישיותו וניסיונו של טראפ יעשו את שלהם. שהוא יהיה גמיש יותר מקודמיו, אריגו סאקי וזוף שדוקטרינת ה-2-4-4 שלהם הפריעה לרבים מאנשי המקצוע והפרשנים. מיד עם בחירתו אמר טראפ כי הוא לא נעול על שיטת משחק אחת וכי איטליה אכן תשחק עם שלושה שחקנים בקו האחורי ואילו בקישור ובהתקפה הוא יהיה גמיש יותר. וכדי למצוא חן הוסיף המאמן השורק: איטליה תשנה את השיטה שלה גם תוך כדי משחק, אם יהיה בכך צורך.

המוקדמות עברו די בשקט. איטליה לא הרשימה אך גם לא שיעממה. הפרשנים המובילים הוקסמו מטראפ. בעיקר מהשקט הנפשי שהקנה לאזורי. השקט התעשייתי היה שווה הון לראשי ההתאחדות ברומא.

רק בודדים שמו לב שטראפ בעצם הולך על שיטת משחק הגנתית. 2-5-3? שטויות, 1-6-3. פרנצ'סקו טוטי הוא לא חלוץ. הוא פאנטאסיסט ובמקרה היותר טוב קשר קדמי. למעשה שיחקה איטליה בשני המשחקים הראשונים נגד אקוודור וקרואטיה רק עם חלוץ אחד, יהיה גדול ומאיים ככל שיהיה - כריסטיאן ויירי. וזאת בתקופה שבה לאיטליה דור חלוצים שלא זכור כמותו שנים רבות. על הספסל, בנוסף לויירי, העמיד הקמפיונאטו איטליאנו לרשות המאמן הפדרלי גם את וינצ'נזו מונטלה, פיליפו אינזאגי ומרקו דלבקיו. בבית נשארו עוד חלוצים רבים וטובים. ומכל המבחר הזה רק ויירי בהרכב. אבסורד מכל זווית ובחינה.

טראפ הוא מאמן הגיוני. אין לו העדפות אישיות. הוא פועל כפי שהוא חושב. בעיקר על סמך ניסיונו. אין לו מה לתרום לפאנוצ'י, קנאבארו, נסטה, טומאסי, זאנטי ודי ביאג'ו בתחום הלחץ. הם יודעים הכל. מקאפלו ואריקסון, סאקי וליפי. כל מה שהוא צריך זה לשחק עם שני חלוצים, להורות על לחץ בשטח היריב ולהמשיך להקרין על חניכיו מאישיותו המקסימה. את השאר כבר יעשו ויירי והחלוץ שישחק לצידו. דל פיירו למשל. ואם אפשר להודיע לפאולו מאלדיני שזקנתו מביישת את בחרותו.

מרסלו ביאלסה. המשוגע הזה עוד יותר בעייתי מטרפאטוני. יש לו את חומר השחקנים הטוב בעולם והוא משחק איתם זהיר. רק בטיסטוטה בחוד. קרספו נכנס? באיטגול בחוץ.

אין ולא יכולה להיות נבחרת מושלמת מארגנטינה. כוכביה משחקים בקבוצות ובליגות הטובות והחזקות בעולם. אצל המאמנים הטובים והמובילים. הם ממשומעים, מביני עניין, כשרוניים, חדורי מוטיבציה.

אני נמנה על המחנה שטוען מזה עשור, שהכדורגלן האולטימטיבי הוא ארגנטיני. כוח, טכניקה, חוצפה, הגנה, התקפה. כדורגלנים שרק תוכנת מחשב יכולה היתה לייצר וגם אותה היה אריאל אורטגה מנסה לקרקס. הכל הם יודעים. לחץ על היריב בשטח שלו הוא טבע שני אצלם.

שמות: צ'אמוט, אז'אלה, סמואל, פלאסנטה, סורין, אלמיידה, ורון, סימאונה, איימאר, לופז, קילי גונזאלס, עוד פעם לופז, אורטגה, באטיסטוטה, קרספו. ולקינוח גם קאניג'ה. כן קלאודיו קאניג'ה. ההוא.

מה יש לביאלסה להשתולל על הספסל החל משריקת הפתיחה? הוא צריך להודות לאלוהיו שאלה שחקניו. קצת הוראות טקטיות, קצת שעורי בית אודות היריב, קצת איי פוקלנד וקדימה לשמינית הגמר.

אבל הלחץ לא לחץ, באטיגול לבד בחוד ובלחץ תמידי שהנה הוא עומד להיות מוחלף, והשינויים בתנאי לחץ הספיקו בינתיים רק נגד ניגריה.

סוון גוראן אריקסון. וול קאם טו דה קלאב, אנגליה. ברוכים הבאים למועדון הנבחרות שיודעות גם להתגונן כאשר צריך. עכשיו יודעת גם אנגליה בונקר מהו. בונקר זו שיטת הגנה שבה מסתגרים 11 כדורגלנים שעלו למגרש במטרה לכבוש שער אחד ואחר כך הם נאלצים להגן עליו בחירוף נפש.

גם מי שלא נמנה על מועדון חובבי הכדורגל האנגלי, ידע להעריך את העובדה שברפרטואר שלהם לא נכלל המושג משחק הגנתי. לא פעם זה נראה פאתטי. בפעמים אחרות הפכו המגינים והבלמים האנגלים שנותרו מאחור חסרי תמיכה מצד חבריהם, ללעג ושנינה. לאורך השנים זה עלה לאנגלים באיבוד יוקרה וכמובן תארים.

ביום שישי ניצחה אנגליה את ארגנטינה 0:1 מפנדל שכבש דייויד בקהאם. אחרי השער הגיע בונקר אנגלי שהזכיר את הקאטנאצ'ו האיטלקי של שנות ה-60'.

ולו רק בשביל לראות 11 אנגלים מסתגרים בהגנה כדאי היה להם להביא מאמן משבדיה שאת עיקרי העבודה הוא למד באיטליה.