מלכודת העכברים של אריקסון

בזמן שביאלסה התהלך כמי שחרב עליו עולמו, בערך בדקה ה-85, הבנתי שאכלתי אותה. ההימור שלי שארגנטינה תנצח היה הגיוני לחלוטין, אך בפועל רק דבר אחד השתבש - ארגנטינה לא הצליחה לתרגם את השליטה שלה בכדור לכדי שער. היה ברור לכולם ובעיקר לביאלסה, שאנגליה באופן מסורתי לא משנה שיטה וסגנון. אותה הגנה חזקה, אותם כדורים ארוכים לכוון אואן והסקי ואותו ויתור על משחק מסודר באמצע המגרש (כי לאנגליה אין את השחקן המתאים לעמדה הזאת). ואכן, האנגלים ביצעו את משחק ההגנה בצורה כמעט מושלמת. קמבל, קול ובעיקר מילס (לא מתגעגעים לנוויל) ופרדיננד המצויינים לא איפשרו לבאטיסטוטה וחבריו למצוא אפילו פירצה אחת רצינית בדרך לסימן.

אריקסון הבין שהוא צריך לתסכל את הכלים ההתקפיים המצויינים של ארגנטינה. הוא גם ידע שכל התותחים יהיו בהרכב ולכן לא רצה להיגרר למשחק מעבר מהיר נגד הכשרון והיכולת האישית של אורטגה, קילי גונזאלס, סורין, ורון ובאטיסטוטה. לכן הוא הלך על צפיפות כבר במרכז השדה, כשסקולס ובאט מגבים את בקהאם מימין, הסקי מקדימה, וכך גורמים לורון להראות כמו שחקן נוער ולאורטגה ללכת לאיבוד בצד ימין. ואם כבר איכשהו הצליח אחד מהקשרים הארגנטינאים לעבור את הבלוק הראשוני, חיכו לו ארבעה נמרים רעבים מאחור שעשו הכל כדי שסבא סימן הנפלא יהיה רגוע. וזו בעצם המלכודת שאריקסון טמן לארגנטינה, והיא מצידה לא השכילה שלא ליפול אליה.

מה שעוד לקח בחשבון אריקסון בתכנית המשחק זה שהחבר'ה שלו צריכים לא יותר משניים שלושה מצבים בשביל להבקיע שער אחד שכנראה גם יספיק. ביאלסה מצידו גם לא ניסה להקשות יותר מדי על ההגנה האנגלית כשהחליף בכל פעם שחקן מסויים בשחקן באותה עמדה מבלי לשנות כמעט קומבינציות התקפיות. בקיצור, עשה הכל בכדי שאני יאכל את כובע ההימור שלי. ואני ש ו נ א ל ה פ ס י ד.