במחצית המשחק, בחדרי ההלבשה הסופר משוכללים בסאפורו, חואן סבסטיאן ורון כבר לא היה יכול לסבול את זה יותר, הוא טמן את הראש בין הידיים והמאמן ביאלסה ידע שהוא צריך להחליף אותו, ורון היה גמור.
את שריקות הבוז של האוהדים האנגלים בזמן שנוגן ההמנון הלאומי של ארגנטינה הוא עוד הצליח לשאת בחירוק שיניים, על זה שהחמורון אורטגה לא הצליח לעבור, ולו פעם אחת, את אשלי קול על הקו הימני הוא הצליח איכשהו להבליג, הוא יכול היה להסתדר גם עם הנרפות המדאיגה של הצ'ולו סימאונה במרכז המגרש, שהשאירה אותו חשוף ללחץ של שני יריבי האימון הג'ינג'ים והמעצבנים שלו מהיונייטד, ניקי באט ופול סקולס, וגם עם האנמיות הכבדה של בטיסטוטה בחוד. אתם יודעים מה? הוא יכול היה להתגבר אפילו על הטעות הכמעט מתבקשת מאליה של פוצ'טינו (כבר אמרתי לכם "אמרתי לכם"?), שהביאה לפנדל המפוקפק של אנגליה.
לא, מה שהביא את "המכשפה הקטנה" לכדי יאוש מוחלט היתה העובדה שצוות השידור באולפן שבירושלים לא הצליח משום מה לבטא את שמו כהלכה והתעקש לקרוא לו לאורך כל המחצית הראשונה "וארון" (כמו גרון או שרון).
זה לא שהוא ציפה לדיקציה מושלמת מצדו של מאמן הנבחרת הצעירה, הוא אפילו לא קיווה שהמאמן הלאומי לשעבר יטרח להוציא את הקיסם מהפה ותאמינו לו שהוא צפה במספיק שידורים של מכבי ת"א-כדורסל בגביע אירופה כדי לדעת שהאיש ההוא עם התסרוקת המוזרה קצת מתבלבל כשזה מגיע לשמות בלועזית, אבל ההתעלמות הגורפת מהחשיבות המכרעת שיש לאותיות A,O,E,I,U בהגייה של כתב לטיני, כנראה הוציאה לו לגמרי את כל החשק ליום הזה.
ואכן, הוא באמת נראה היום כמו איזה "וארון" שאין לו כל קירבה משפחתית למכשפה הקטנה והדומיננטית ממנצ'סטר או לאבא שלו, המכשפה האוריגינלית, כוכב העבר האגדי מלה- פלטה, המסירות שלו היו כמעט מדוייקות, הבעיטות שלו היו קרוב למסוכנות ובאופן כללי ניתן לומר שהוא שיחק כאילו כדורגל.
בכלל, גם יתר הנבחרת הארגנטינאית נראתה כמו גירסה לא לגמרי מדוייקת של עצמה. חואנפי התרוצץ חסר אונים בכנף שמאל כמו סורין בשורוק ולא כמו אותו סורין בחולם מלא שהרשים כ"כ בטורניר הקדם עולמי ובמשחק מול ניגריה. מאוריסיו פוצ'טינו, שכונה במהלך השידור שוב ושוב פוצ'יטנו, בטח די התעצבן על השיבוש בשמו, מי יודע, אולי בגלל זה הוא הכשיל את אואן בדיוק מתחת לאף של קולינה. כשחושבים על זה, גם לשוער קבז'רו, שבמקום צירה קיבל פתח בז', די ירד החשק לעצור את הבעיטה המרושלת שבעט לעבר מרכז השער מספר שבע ההוא באדום.
ביאלסה הבין מאוחר מדי מה הבעיה והכניס את איימאר, לופז וקרספו הקלים (יחסית) להגייה, אבל גם הם נראו משובשים לגמרי ולא הצליחו להגיע, למרות הלחץ הכבד והשליטה בקצב המשחק, לאף הזדמנות של ממש מול השער של המשופם עם הקוקו.
לקראת המשחק הגורלי מול שבדיה כנראה שמאוחר מדי לגשת למשרד הפנים ולהצטייד בשמות הגיוניים יותר (איינשטיין? שרף? זלצר?) אבל יש מספיק זמן לנסות כמה דברים:
1. להורות לרופאים לעבוד על הרגל של אז'אלה כדי שיחזור וייצב את ההגנה (ואם צריך, שיעלה עם קביים, עדיף מפלאסנטה ופוצ'טינו יחד על המגרש).
2. לערוך אימון אחד קצר עם באטי וולדניטו ביחד בחוד (למקרה שיהיה צורך דחוף בשער בדקות ההכרעה).
3. להגיד לקילי לרשום אלף פעם על הלוח "להוריד את הגוף בבעיטה".
4. להקרין באסיפת הקבוצה לפני המשחק את תמונות השמחה של ההמונים ליד האובליסק בבואנוס איירס לאחר הניצחון הדחוק על ניגריה, מראות שכמותם נראו בפעם האחרונה אחרי האליפות ב-86'.
כן עד כדי כך רוצים את הניצחון הזה בבית.
נבחרת הצללים
7.6.2002 / 19:32