שברזיל תשמח, אני הולך לי למקום אחר

והלב, הוא הרי קורא "ברזיל". בהשתאות, בהתפעמות, שהרי מונדיאל הוא וברזיל היא, ויחד הם הולכים, זה חמישה עשורים, שלובים זה בזו, בלתי אם נפרדו. ועוד לא יבשה הלחלוחית בעין ממעשי הנסים של פלה הצעיר, ומיד תפס את מקומו גארינצ'ה, רק כדי לשוב ולפנות את הזירה לפלה, ואחריו לזיקו ורומאריו ועוד ועוד. וכעת תורם של רונאלדו ורוברטו קארלוס ודנילסון ורונאלדו, הו, רונאלדו, וריבאלדו, אהממ, ריבאלדו.

כמו אחרון הפרחחים בשכונה, או ראשון לאותם שחקנים נלעגים שכל כוחם בתיאטרליות המוגזמת שלהם, כך צנח ריבאלדו לכר הדשא בדקה ה–91 של ההתמודדות עם טורקיה. והסיבה? כדור שטוח, לא חזק מדי, שנבעט בחופזה וברוגז על ידי שחקן טורקי עצבן ומתוסכל מהזמן שאזל וההפסד האכזרי והבלתי נמנע. והרי ברזיל כבר נהנתה מחסדיו של השופט, ששגה קשות בשריקה לפנדל, וגם תוספת הזמן הייתה קצרה ומגוחכת, ובכלל, נותרו עוד שניות ספורות בשעון תוספת הזמן ואז נבעט הכדור – מעשה ייאוש ורוגז, לא הקנטה והתגרות – לעברו של ריבאלדו שפצח בטקס בזבוז הזמן המסורתי, לפני בעיטת הקרן.

ואילו היה ריבאלדו לא רק שחקן גדול, כי אם ספורטאי בעל שיעור קומה, היה בוודאי חומק מהכדור, או אפילו, משפשף את ירכו בכאב, אם נפגע, אולם מניף ידו בביטול, מעשה מחווה של מנצחים, אבירים בניצחונם. אבל לא ריבאלדו, אשר יש המחשיבים אותו לטוב בכדורגלנים. הפרחח השכונתי הזול, הפושטקי והמכוער שבתוכו, הרים את ראשו ולחש לו: "תיפול, ריבאלדו, תיפול על המגרש, כאילו פלוגת נחתים תקפה אותך בגרזנים". והוא נפל, ויחד אתו, גם המעט שנותר מהיפה שבניצחונה של ברזיל, שהושג בחסדיו של השופט.

ויחד עם הנפילה – שכולה קנטור והקנטה, התחשבנות וציניות שהגיעה עד לאוזניו של ריבאלדו שלנו, יוסי בניון – נפל גם מפלס השמחה והפרגון לרונאלדו, על השער היפה, על העיתוי המושלם, על החדות – אשר נדמה שחזרה! – ועל השמחה הרבה בה קיבל את השער. ויחד עם הנפילה של ריבאלדו, נפלה גם המחצית השניה של ברזיל – שהייתה טובה ומעודדת וסימן מבטיח לבאות, ועדות לכך שאין עוד אף נבחרת במונדיאל, גם לא ארגנטינה והאפריקאיות, המסוגלות בכוח גאונותם של שחקניה בלבד, לנצח משחק.

ויחד עם הנפילה המדומה והעלובה – נפלה גם מזיכרון העובדה שאותו ריבאלדו הוא שבעט בקור רוח את בעיטת הניצחון. ויחד עם הנפילה – נפל גם רוברטו קרלוס ומשחקו המעולה שהבהיר כי הוא-הוא שחקנה הטוב ביותר של ברזיל כיום. ויחד עם הנפילה – נשמטה מעט מזיכרון האכזבה מרונאלדיניו וקהתה מעט גם ההשתאות על יכולת הכדרור העל אנושית של דנילסון.

ויחד עם הנפילה – נפלה גם הרינה שידע הלב, על ברזיל, שגם כאשר היא נזקקת לשירותיהם של אוהדים יפנים מלובשים בצהוב, היא עדיין אחת הנבחרות היחידות המסוגלות לעורר חדווה של ממש ברגעיה היפים. ואלמלא אותה נפילה מכוערת של ריבאלדו, שעלתה לטורקיה בהרחקה נוספת (ומוצדקת), שתחליש אותה אף יותר בהמשך הטורניר, היה הניצחון מעשה של נבחרת אצילית ושל רוח ספורטיבית מופלאה, אשר יכלה לקושי, ברגע האמת.

אבל לריבאלדו בער להציג לשופטים את הגרסה שלו ל"קורבן אלימות במגרשים", ועם כמה שהייתה מוצלחת ואפקטיבית, היא הורידה ממצבת הרוצים בהצלחתה של ברזיל, אחד, קטן, לא נחשב, שקצת נמאס לו משחקנים של 50 מיליון דולר שמתנהגים גם על הבמה המפוארת ביותר, בצורה הזולה והלא ספורטיבית ביותר. ואם זו דרכה של ברזיל לניצחון, אז שישמחו בלעדיי. אני הולך לחפש לי קבוצה של ספורטאים.