ברזילרוס, החגיגה רק מתחילה

ברזילרוס יקרים, אפשר לנשום לרווחה, למרוח איזה חיוך קטן בזוית הפה והעין ולהתחיל ליהנות מכדורגל. כי בארבעת השבועות הקרובים, אנחנו הולכים לקבל הרבה הזדמנויות.

תודו, גם לכם רעדו הביצים לקראת המשחק הזה. מאז היום ההוא, ואחרי ארבע שנים ארוכות, מתסכלות, עם רגעים מביכים בצ'ילה ובוליביה ומבט תמידי דואג לעבר הילד שנשבר אז לרסיסים וניסיונות ההתאוששות הבלתי נגמרים שלו בארץ המגף, גם משחק מול טורקיה (מקום בו רביבו נחשב 'ברזילאי', נו באמת!), אחרי הפציעה של קפטן אמרסון, עם כל הלחץ הזה של 170 לבבות בוערים ואיש אחד קטן שנשאר בבית, הופך למבחן מורט עצבים ומטלטל אשכים (ואני משתתף בצערו של מי שאין לו/ה).

ורגע לפני שתגידו "על מה השמחה?!, "על ניצחון בקושי, עם עזרה של שופט, מול טורקיה (כן, אותה טורקיה)?!!", "על ההתנהגות האבי-נמנית המעצבנת והמעליבה של ריבאלדו?", "על קבלת ההחלטות של רוקה ג'וניור?!", אני רוצה לומר לכם: עזבו, תשאירו את כל הקיטורים לאירופאים שחושבים שכדורגל זה משחק ממוחשב ואת הדאגות לחברים של פיל הגדול, שמקבלים כסף טוב בשביל להתמודד איתן. אנחנו הרי כאן בשביל לשמוח ויש לי לפחות שלוש סיבות להתחיל לעשות את זה.

1. עברו 4 שנים מחורבנות, הגענו, כבר לא חשוב איך, לאן שהיינו צריכים להגיע. עברנו משחק אחד, מול היריבה היותר בעייתית בבית, ונשארנו עם שלוש נקודות, אפס פצועים, צהוב אחד (למחליף דנילסון), רונאלדו אחד (אגיע אליו בהמשך), סימני בגרות מדנילסון ובעיקר השתחררות של לחץ אדיר וחונק. וזה, ביום חלש של היהלומיניו החדש, הז'וניניו הישן ועוד יום מעצבן של ריבאלדו, שגם ניצח לנו את המשחק בסוף. כן, נשארנו גם עם ריבאלדו, אבל מישהו אמר שהכל מושלם?

2. רונאלדו. העובדות: 73 דקות, גול אחד, שתי מסירות גדולות, נוכחות דומיננטית ברחבה, והכי חשוב – בלי רגע אחד של כאב משתק או מבט דואג לעבר הברך. התחושה: זה עוד לא לגמרי זה, יש עוד כמה וכמה אחוזי חלודה להוריד וביטחון עצמי להחזיר, אבל אין ספק – זה רונאלדו, לא עוד חלוץ גדול, או אפילו אחד הטובים בעולם, אלא ר-ו-נ-א-ל-ד-ו. וגם אם נראה לכם שאני קצת אופטימי מדי, לראות את החיוך הענק, העמוק שלו, אחרי השער, לא הציף אתכם לפחות בשברירון אחד של דמעת אושר?

3. רונאלדיניו. העובדות: 67 דקות, מסירה וחצי משמעותיות ונטיה להיעלמות ליד ריבאלדו. התחושה: המשחק הזה ייזכר כיום החלש שלו בטורניר, כ"התחלה המגומגמת" של כוכב העל שנולד. הלחץ הגדול של המשחק הראשון מאחוריו, היכולת המגוונת שלו, ואת זה חדי הראיה יכלו לראות גם היום, צומחת ממש מרגע לרגע, ריבאלדו ש(שוב) פישל במבחן האופי, יהיה חייב לפנות לו קצת מקום והכי חשוב – ליכולות התנועה (עם או בלי כדור) והמסירה שלו לעומק, הוא קיבל את המתנה הכי טובה שהיה יכול לבקש. רונאלדו.

אז, למרות שלחברים של זיזו (וגם של באטיסטוטה) יש הרבה סיבות להתחיל לדאוג, אולי כל זה לא יספיק להחזיר את הגביע הביתה, אבל אני כבר השתכנעתי שבדרך מובטחת לנו הרבה שימחה, וזה, הרי, הדבר הכי חשוב באמת.

אם אתם רוצים למחוק לי את החיוך ולהסביר לי למה לא כדאי לי למהר להיפטר מהממחטות או אם דווקא בהם לכם למרוח לי את החיוך רחב עוד יותר, אתם מוזמנים לשפוך את נפשכם/זעמכם בתגובות למטה. אני מבטיח להתייחס בפעם הבאה.