אכזבה כפול שתיים

מאת טל וולק


לפני ארבע שנים החליטו ביחידה לספורט הישגי שמיקי חליקה עדיין לא מספיק בשל למשחקים האולימפיים של אטלנטה. הנער הירושלמי כאב את ההחלטה, בלע את הרוק המריר והלך להיפרד מהחברים שעלו על המטוס לארצות הברית.

לפני חודש כבר הוביל חליקה ביחד עם נבחרת השחייה את משלחת הספורטאים האיכותית ביותר ששלחה ישראל למשחקים אולימפיים אי פעם. הוא ואיתן אורבך היו אמורים לספק שני גמרים אישיים בבריכה בסידני. דבר שאף שחיין לא עשה עד כה.
שבועיים וחצי לפני פתיחת המשחים בבריכה כבר עשתה הנבחרת של שני הליאונידים, שייחט וקאופמן, את ההכנות האחרונות. אף אחד לא דיבר שם על אפשרות לכישלון.
אבל הסוף כבר ידוע. איתן אורבך היה קרן האור היחידה בנבחרת השחייה, שנחתה לבית המטבחיים של התקשורת הישראלית. חליקה לא העפיל לגמר. על שאר השחיינים, מטעמי צניעות, פשוט לא כדאי להרחיב יותר מדי.

מיקי קפץ למים למשחה החזק שלו כבר ביום התחרויות השני. הוא הוגרל למקצה החזק ביותר וידע שרק זמן מצוין יכניס אותו לגמר. ההרגשה לפני המשחה הותירה מקום לאופטימיות. "לא הייתי בפיק ברכיים. הייתי בטוח בעצמי והייתה לי הרגשה די טובה", אומר מיקי. אבל גם התוצאה השנייה בטיבה שהשיג, והכי טובה במשחה בוקר עדיין הייתה איטית בשתי שניות מהשיא האישי שלו, וברגע שהוציא את הראש מהמים כבר ידע שהגמר הלך.
"האכזבה הייתה משותפת למאמנים ולי. הייתה הרגשה שעשיתי את המקסימום אבל זה עדיין לא הספיק. מעין תחושה שאני לא אשם שהם שחו יותר מהר ממני", מתאר מיקי את ההרגשה בתום המשחה.
אחר כך הגיעו שתי הנפילות, המשחים ל- 200 מ' פרפר ו- 200 מעורב אישי, שבהם מראש לא היה למיקי סיכוי ממשי לחצי גמר, ואחר כך הריבים על הרכב נבחרת השליחים שכללו ריקושטים שהגיעו עד לאוזני המאמנים. המשלחת הכי מבטיחה נראתה מפוררת לחלוטין, ורק איתן אורבך נתן סיבות לקצת חיוכים עם העפלה היסטורית לגמר אולימפי.

החלק השני של המשחקים היה לא פחות קל עבור מיקי. ענת פבריקנט ושני קדמי הסתערו על המדליה במפרשיות ה- 470, ומיקי, החבר של ענת, הסתובב מוטרף על היבשה ולא העיז להתקרב למפרץ בו התקיימו השיוטים. "לא רציתי להגיע. לא הייתי באף שיוט, אבל ידעתי בדיוק מה קורה כל הזמן כי עקבתי דרך ה'אינפורמיישן' על כל השיוטים וכל המצופים שהן עברו. למרות שזה נראה טוב והיה להם מקבץ שיוטים מצוין לא רציתי לתת לאנשים לפתח ציפיות. אנשים לא מבינים שבספורט אתה יכול ליפול בשניה אחת, וכשזה הגיע גם אני לא יכולתי להבין את זה. הנה המדליה הייתה כבר על הצוואר ופתאום נעלמה".

בכל תקופת המשחקים נפגשו השניים פעמיים. פגישות קצרות ב'בונדיי ביץ'' המפורסם, טיולים על החוף וישיבה מול הים. מיקי היה כבר אחרי החלק שלו במשחקים וענת בשלב אחרון לקראת הכניסה לתחרויות.
כמה ימים לפני השיוט האחרון נדחתה בקשתו של מיקי להישאר עם פבריקנט עד לתום השיוטים. את השיוט האחרון הוא ראה בטרמינל בשדה התעופה ממש לפני העלייה למטוס. "רציתי מאוד להישאר וגם ענת נורא רצתה כי זה היה חשוב לה מאוד שאני אהיה שם. אני ידעתי כל הזמן שאני לא נשאר, אבל עד היום האחרון נתתי לה להרגיש שאני נשאר איתה עד הסוף. רק כשהגעתי לשדה התעופה הודעתי לה שאני בדרך לארץ" .

חצי שעה לאחר השיוט כבר דיברו השניים בטלפון. המצב רוח ה'לא כזה גדול', כהגדרתו של מיקי, נמשך מאותו בוקר ארור בסידני ועד לימים האחרונים ממש. בבוקר שאחרי אבדן המדליה פתח מיקי את העיתון, ונשאר בהלם "אפשר היה לצייר תמונה אחרת. מישהו אחר היה יכול להיות הוגן יותר. היום אני אדע איך לדבר ולהתייחס לתקשורת וזה פרק הלימוד הכי גדול שלי מהאולימפיאדה".

עכשיו, כשהכל כבר מאחוריו, קצת קשה למיקי לחשוב קדימה על חזרה לשגרת האימונים. ביולי הבא מחכה לו אליפות העולם ביפן, ורק אחר כך יתחיל לפזול לעבר אתונה 2004.

בינתיים הוא יושב בבית ורואה את אורבך מפלרטט בכל תוכנית טלוויזיה אפשרית. המילה קנאה אפילו לא מתגנבת לקצה הלכסיקון שלו. "אנחנו באמת חברים טובים. כשאני מצליח הוא מפרגן לי וכשהוא מצליח אני בטח ובטח שמפרגן לו. יש לי כל כך הרבה תחרויות בעולם, שהדבר האחרון שאני צריך זה להתחרות עם איתן. הדבר היחיד שכאב לי והפריע לי זה הפספוס של ענת".

עכשיו כשהזיכרון מסידני עדיין טרי והרגשות עדיין לא ברורים, קשה למיקי לדעת איך הוא יסתכל על החודש האחרון בעוד כמה שנים "אני לא רוצה לשכוח את הרגע הזה שחוויתי. אין ספק שעמדתי השנה ברגעים יותר משמחים, כמו מדליה באליפות אירופה ומדליה באליפות עולם, אבל אני מאמין שזה יישאר בתור חוויה. לא בקטע של 'פאן', אלא בקטע שייצגתי אומה שלמה".

ואת המילה האחרונה הוא משאיר לתקשורת ולספורט הישראלי שנע בין תהומות של הצלחה וכשלון "עד ה- 1 באוקטובר בשעה 7:20 בבוקר קטלו את הנבחרת. אמרו שזו הנבחרת הכי פחות טובה ושהכל זה החמצות וכמעטים. בשעה 7:25, השיוט של קלגנוב נגמר ואז הכל התהפך, פתאום זו הנבחרת הכי טובה שהייתה, וטוב שכולם נסעו. פתאום דיברו הפרשנים על מספר מועט של אכזבות אבל על תחושה כללית שהמשלחת הצליחה בענק. הכל בזכות מדליה אחת".