הנה הוא בא, החבר של המשוגע

ינואר 1990. בתוך בונקר תחמושת, חייל צעיר, בקושי 5 חודשים בצבא. השעה 4:30 בבוקר, קור אימים וערפל יורד על רמת הגולן. ברדיו מנגנים את הדיסק החדש של כמלה גרוס ואגנר ואיך שאני שומע את ערן צור מדבר על משוגעים, אני חושב על פול גאסקוין.

הבולפס השמן מניוקאסל, זה שתקע גרעפס לתוך מיקרופון של כתב איטלקי שבא לראיין אותו, היה השחקן הכי יצירתי שנולד אי פעם באנגליה. אבל מה - משוגע. גאון של כדורגל, חלום של דריבל וראיית משחק של קוסם, נדחסו לתוך מוח של ילד בן 5. האיש היה שיכור רוב הזמן, אכל רק דברים שטוגנו היטב שלוש פעמים ובעיקר - לא שם זין. ששאלו אותו מה יהיה, הוא נידב סיפור שלחש לו באוזן באיזה פאב עוד גאון של כדורגל, גורג'י בסט.

מעשה שהיה כך היה: מס' 7 האגדי של היונייטד (טרום קאנטונה) התארח במלון בדרום אנגליה ובגלל בעיית נדודי השינה שגרמה לו הבדידות, אירחה לו לחברה, כמו תמיד, איזו דוגמנית ידידותית במיוחד. ערב אחד, בעודו מסדר את השיער באמבטיה, תחתונים וחזיה של הרצפה, נשמעה דפיקה בדלת. בסטי פתח את הדלת ולתוך החדר קפץ בחור צעיר שנשלח להביא שמפנייה לאלוף. הילד הסתכל על המיטה, ראה את הפצצה ושאל את גורג' במבט מלא רחמים: תגיד, איפה הכל התחיל להדרדר בחיים שלך?

היום החבר של המשוגע הוא דיוויד בקהאם. אל תתנו לפרצוף של הדוגמן להטעות אתכם – האיש מקצוען אובססיבי, רציני, פריק של כדורגל – בדיוק כמו שאריקסון אוהב אותם. המשוגע, דרך אגב, הוא רוי קין שכמעט בלע את המאמן שלו בנבחרת אירלנד. קללות וצעקות כאלו לא נשמעו מאז שאמרתי לקצינת קישור שלי מה אני חושב עליה, כשהיא רצתה לשלוח אותי למילואים בכלא מגידו בחודש יוני הבא עלינו לטובה. הבעיה של אנגליה, בניגוד למנצ'סטר יונייטד, היא שליד החבר של המשוגע, גם אם מסתכלים ממש טוב, אי אפשר למצוא את המשוגע.

אין היום אצל האנגלים טיפוס כמו גאזה. כולם ילדים טובים, מסורקים עם שביל בצד. מייקל אואן הוא חלוץ נהדר, סקורר מהשורה הראשונה, אבל הוא לא יכניס מרפק לפרצוף של אף שחקן בדרך לשער (ראה מקרה ראול מול באיירן מינכן). סימן הוא כבר סבא, באט וסקולס הם ג'ינג'ים חביבים ואפילו הסקי, שכולם באנגליה קוראים לו ברונו (על שם פרנק ברונו, מתאגרף עבר בנוי לתלפיות, שהפסיד כל קרב חשוב שהשתתף בו) הוא ילד טוב ליברפול. כל הרעים נשארו בבית או לא פותחים בהרכב הרובוטים של אריקסון – ג'רארד פצוע, פאולר מסניף על הספסל, האחים נוויל מציקים למי שנשאר באולד טראפורד בקיץ ופרדיננד כבר לא זוכר מתי הוא הוריד על מישהו איזה כאפה בריאה.

אצל כל הנבחרות מתחילים לשמוע מריבות – קין, ראול ובאטיסטוטה כבר מכוסחים עם חצי קבוצה ורק אצל האנגלים דממה. אריקסון שומר אותם על הקרח, כמו שהוא אוהב. הבעיה היא שבדקה ה- 70 מול ארגנטינה, בפיגור 2:1, יסתובב העיגולד אחורה ובמקום למצוא שם איש שמן מחייך בלי שיניים (או גרסה דומה) הוא ימצא את ניקי באט. אין לאנגלים שחקן שיכול להיכנס ולשנות את המשחק, אולי שרינגהאם הלא מתכלה, אבל זה לא מספיק.

אנגליה תהיה חייבת להכריע משחקים בכח, כי מוח אין יותר מדי. הבעיה היא, שוב, שבשביל להצליח עם כוח, חייבים את המשוגע הזה, שיטריף את הנבחרת שלו לפני, אחרי ובמהלך המשחקים. בקהאם מימין, סקולס ודאייר (אם יואיל בטובו להיות בריא פעם) וקצת אואן, לא נראה שיספיקו מול נבחרות מהדרג הראשון.

ובינתיים, אי שם בצפון אנגליה, יישב לו גבר בן 35, בוטנים ביד אחת, בקבוק בירה ביד השניה ועוד שבעה על השולחן, וייזכר איך הוא, הילד המשוגע, לקח לפני 12 שנה, את האנגלים לחצי הגמר.