בתחילת העונה הזאת, כתבתי כאן שמה שיכריע את מאבק האליפות תהיה המנהיגות של אברם גרנט במכבי חיפה מול זו של ניר לוין במכבי תל אביב. במאבק הזה, לוין, במידה רבה תלמידו של גרנט, נכשל ובגדול. כי מכבי תל אביב, למרות כל החסרונות המקצועיים, הפסידה השנה את האליפות מחוץ למגרש, כשנתנה לרוח להיסדק אחרי הטרגדיה של מני לוי ולהתנפץ לגמרי עם ההשעיה של אבי נמני. אז נכון שלמכבי תל אביב של העונה היו עוד כמה וכמה נסיבות מקילות להתפרקות ושבסטנדרטים של הספורט שלנו, ואפילו סתם ברמה האנושית, קשה מאוד להאשים אותם בכך, אבל משברים בקבוצות ספורט, כמו בכל חברה, יכולים לפרק או לחזק והאחריות לעובדה שהחברים של מני לוי נשברו, מוטלת קודם כל על האיש שצריך לעשות את ההבדל, על המנהיג על המאמן.
למרות כל זאת, עדיין באותה עונה, בצורה בה המשיך לשמור על מקצוענות ורצינות עד הסוף ובמיוחד במהלך הטקטי-פסיכולוגי (והתדמיתי), של הודעת העזיבה חודש וחצי לסיום, תיקן לוין את השבר העונתי והזרים אדרנלין חדש בדם המערכת, שנגמר עם עוד גביע צהוב. ב-120 הדקות האחרונות במסע הראה מאמנה הנכנס של הפועל פ"ת, שגם בנושא הטקטיקה על המגרש יש לו מה להציע, כשמול חיפה, עליה תמיד מדברים כקבוצה שהורסת את יריבותיה במרכז המגרש, הציב מערך שגמר אותה מהאגפים. במבט כולל לכמעט עונותיים שלו בקרית שלום הוכיח ניר לוין שאולי יש לו עוד הרבה מה ללמוד כמאמן, אבל אל תשכחו אותו כי הוא לומד מהר.
בדרך, מלבד הביטחון של קבוצת שזכתה בשני גביעים ברציפות, השאיר לוין לקלינגר שלוש ירושות חשובות:
1. בלם חזק, נחוש ואמיץ בדמותו של טל בן חיים, שמראה ניצוצות מבטיחים של הבנת משחק ובעיקר רצון ויכולת להתקדם. הפרידה בדרך מאמיר שלח נותנת ללוין עוד נקודת בונוס על המהלך.
2. כשרון ענק במרכז המגרש בדמותו של ראובן עובד, שאם יפנים מוקדם ככל האפשר שיש לו הרבה מה לשפר, במיוחד בצד הפיזי והאתלטי, ואם המערכת תדע לוותר על מעט מהברק שלו עכשיו כדי לקבל ממנו הרבה בעתיד, בחסות ההדרכה של אבי נמני (שיפתיע אתכם בעניין הזה לטובה), יכול להוביל את מכבי לדור שדאבל הגביעים הזה ייזכר רק כנקודת ההתחלה שלו.
3. שוער שהבין כי הוא כבר הצליח לשכנע את כולם שיש לו ים של כישרון ומתחיל להראות שיש לו גם את השכל להשתמש בו, בדמותו של לירן שטראובר. את הקיץ הזה לשם שינוי, לא תבלה מכבי בחיפוש אחר חיזוק לעמדה עליה אמר ז'אקה, המאמן שהוביל את צרפת לתואר העולמי, שהיא הכי חשובה בכדורגל המודרני.
בנין עדיין כאן, אבל אסור שיישאר לבד
טל בנין, בסיומה של אחת העונות החלשות בקריירה שלו, הוכיח במשחק הגמר שהוא בהחלט לא גמר. בנין, שתופקד לבד בחלק האחורי של הקישור התל אביבי, הצליח פעם אחר פעם (בהשלמה ללחץ מהאגפים), במיקום נכון, תזמון מדויק של תנועה ואנרגיה וקבלת החלטות מרשימה של שינוי קצב או ביצוע עבירה הורסת מתפרצת, לעצור כמעט לגמרי את היציאה של חיפה להתקפות מהירות. על זה הוא הוסיף ניווט אחראי של משחק ההתקפה וכמה מסירות עומק ובעיטות, שכמעט והכריעו את המשחק. עם זאת, המשחק של התל אביבים הפך ליעיל ומסוכן יותר, גם אם לא מספיק, עם הצטרפותו של פיליאן למרכז השדה. המסקנה: טל בנין יכול וצריך להיות חלק מרכזי מהתכניות של מכבי תל אביב לעתיד, אבל אם לוני באמת רוצה לאיים על ההגמוניה של שחר, הוא חייב למצוא עוד כוח רציני, שיעזור לבנין להחזיק את האמצע.
גיבור ישראלי
ג'ובאני רוסו, שכל-כך רוצה להיות ישראלי, הראה לנו שכתם הכחול-לבן דבק בו לא רק במה שנוגע לסחבאקיות הזורמת, אלא גם ואולי בעיקר בגורל הישראלי, גורל שגם בתקופות הכי טובות שלך, דואג לטבל את השמחה בטרגדיה אישית כואבת. אחרי הנסיקה מתהומות טדי לניצוח על תואר האליפות של חיפה, חזר ג'ובאני למקום שהזניק אותו לשמי הכוכבות של הכדורגל הישראלי איצטדיון ר"ג, גמר גביע, מול מכבי ת"א. בדקה ה-30 וקצת, בסיומה של אחת ההתקפות הכי יפות העונה של מכבי חיפה, קיבל רוסו את ההזדמנות להפוך את ממלכת חיפה הירוקה לגן עדן של ממש, אבל רוסו נעץ יתד ראשון באופוריה ושלח את הכדור החוצה. אז בא הרגע המכריע מהנקודה האכזרית, ששלח את מספר 11 בירוק מתייפח אל הדשא, בתמונה עמה יישאר מזוהה לנצח (במגבלות המציאותיות של המושג נצח בחיינו). כי בגן עדן הקטן שלנו בלב המזרח התיכון, גם הרגעים הכי שמחים, צהובים, ירוקים או אדומים, תמיד יהיו מהולים בהרבה בכי.