הריצה של קיד, הפספוס של אובראיין והתחת של סקוט

למה הסלטיקס הפסידו לנטס? כי מספר הנקודות שהנטס קלעו בליי אפים היה מגוחך אפילו למשחק חסר חשיבות בעונה הרגילה, קל וחומר למשחק גמר איזורי; כי השיפוט, כמו כל הפלייאוף הזה, היה רע; כי הספסל שלהם התגמד לעומת זה של הנטס; כי ג'ים אובראיין עשה את אותן טעויות שעשו פול סילאס ואייזיה תומאס לפניו בהגנה מול מתקפת הנטס; כי פול פירס נעלם בין הרבע הראשון לרבע האחרון; כי אחוזי הקליעה שלו ושל בוסטון מקו העונשין היו מזעזעים; ובגלל שלביירון סקוט יש תחת בגודל של ג'ניפר לופז.

נתחיל בקיד (מקום שני בדראפט של 1994). או אולי דווקא בקני אנדרסון (מקום שני בדראפט 91). אנדרסון נתן משחק עלוב. דווקא שני הסלים שלו בשלהי הרבע הרביעי הוכיחו זאת. הוא הכריח את קיד לשחק הגנה והחזיר את בוסטון למשחק. בשאר דקות המשחק הניח אנדרסון לקיד לשמור הגנה יותר קבוצתית - סוג ההגנה החביב עליו ושבו הוא היעיל ביותר. אבל הכשלון של אנדרסון, ושל מאמנו ג'ים אובריאן, היה בעיקר בהגנה. אם אפשר היה ללמוד משהו על ההתקפה של הנטס במהלך העונה הרגילה ומשני הסיבובים הראשונים בפלייאוף, זו העובדה שהם לא מתים על המשחק העומד. אחוז הקליעות של הקבוצה, שצונח בצורה משמעותית כשעוברות יותר מעשר שניות על שעון הזריקות, מסביר זאת היטב.

זאת אומרת שהנטס אוהבים להשיג את הנקודות שלהם בהתקפות מתפרצות או במשחק המעבר. זו מחשבה הגיונית בעיקר כי לנטס אין שחקן, מלבד קיד (וגם הוא יכול לעשות זאת בצורה חלקית בלבד) שיכול לשבור את ההגנה של משחק עומד במבצעי סולו.

בשלושת האליפויות האחרונות של שיקגו התמחה דניס רודמן לא רק בריבאונד התקפה, אלא גם במהומה שיצר אם לא השיג את הכדור. רודמן היה עט על השחקן שהשתלט על הריבאונד, מנופף בידיו כמשוגע ולפעמים מתבל בנפילה תיאטרלית. זה יכול היה להיראות כמו עוד סצינה מג'וננת של רודמן, אילולא היה מדובר באחד השחקנים עם אינטליגנציית הכדורסל הגבוהה אי פעם. העבודה של רודמן הפריעה להוציא את הכדור לרכז ואפשרה להגנת שיקגו מספיק זמן כדי להסתדר.

בוסטון צריכה לותר כמעט לגמרי על ריבאונד ההתקפה. היא במילא נחותה גופנית לעומת הנטס וממילא מרבית זריקותיה מתבצעות ממרחק (ולפיכך הריבאונדים הארוכים). תחת זאת שחקן אחד יהיה חייב לעוף להגנה על קיטלס (שעף למעלה בשניה שהכדור נזרק לסל, אחר יהיה צריך לפקוח עין על קניון מרטין (שחקן המטרה השני של קיד), טוני באטי צריך להפריע לקולט הריבאונד להוציא את הכדור לקיד (וזה שווה, אפילו במחיר עבירה) ואחר צריך לשמור על קיד ולמנוע ממנו לקבל את הכדור. זה אומר שההגנה על קיד תתחיל עוד לפני סיום ההתקפה של בוסטון, אבל זה מה ששחקנים גדולים עושים וקיד שייך לקטגוריה הזו. ההימור הזה שווה לבוסטון גם מבחינה סטטיסטית: מספר הריבאונדים בהתקפה הוא זניח והוא יכול להתבטל לחלוטין מול איבודי הכדור של הנטס במשחק עומד.

פול פירס צדק. אף אחד לא יכול לעצור אותו. רק השופטים וקו העונשין, שהפך לחוויה כמעט מזוכיסטית עבור הסלטיקס. האמת היא שגם את אנטואן ווקר הנטס לא יכולים לעצור. אבל זה לא יהיה נכון למדוד כך את הנטס: הם לא עוצרים אותך, הם פשוט קולעים יותר. ביירון סקוט לא משתנה בהתאם ליריב, הוא נאבק איתו.

ביירון סקוט הוא מאמן אמיץ. לא הרבה מאמנים היו לוקחים את ההימור שהוא לקח, מחליפים בחירת דראפט גבוהה ומבטיחה (אדי גריפין) בשתי בחירות דראפט שהיו צריכות להוכיח את עצמן (ג'פרסון וקולינס), ומקנים לקבוצה מהמזרח סגנון משחק שמתאים לחוף המערבי. נכון שסקוט יצטרך להוכיח את עצמו מבחינה טקטית (בעיקר מול מאמן שיכריח אותו להשיג סלים אחרי תרגילים), אבל סקוט, אחד שעבר מאריזונה סטייט הישר לעמדת הקלע בלייקרס לצידו של מג'יק, כבר הוכיח בעבר שהוא לא פוחד מכלום.

כשאובריאן הטיל למערכה את רודני רוג'רס (בחירה מספר 9 ב- 1993), סקוט החליט להישאר עם מקאלה במשחק (מקאלה, בחירה 47 בדראפט 99, אותו דראפט שבו בחרו הניקס את פרדריק וייס במקום ה- 17). רוג'רס בעמדת הסנטר הוא סיוט למאמנים. אסור לשמור ממנו מרחק בגלל היד מבחוץ, ואי אפשר לשמור אותו קרוב מדי, כי אז הוא ינצל את המהירות היחסית שלו מול סנטר כבד ויעבור אותו. סקוט נשאר עם מקאלו והחליט לדחוף אותו למשחק על ידי פיק אנד רול שלו עם קיד. רוג'רס קלע שבע נקודות בעשרים ושלוש דקות. מקאלה קלע 14 בעשרים שמונה דקות.

וסקוט ניצח את המשחק גם בגלל התעוזה שלו בשיתוף הספסל. לבוסטון יש ספסל סקסי: רוג'רס, טוני דלק מקנטקי (בחירה 16 ב- 96, מקום אחד לפני ג'רמיין אוניל ועשרים לפני דורון שפר), וולטר מקארתי מקנטקי (מקום 19 בדראפט 96, אחד לפני איגלאוסקאס), אריק סטריקלנד (לא נבחר בדארפט) ומרק בלאונט מפיטסבורג (מקום 55 בדראפט 97), הרי שלנטס יש שני רוקיס (ג'פרסון וקולינס), לושיוס האריס (בחירה ראשונה בסיבוב השני של הדראפט, תשעה מקומות לפני ניק ואן אקסל), אנתוני ג'ונסון (בחירה 40 בדראפט 97) ואהרון וויליאמס (שלא נבחר בדראפט).

סקוט הטיל את כולם למערכה ביחד, לכאורה ללא מנהיג על המגרש. אובריאן קימץ בדקותיו והקפיד להשאיר את ווקר או פירס על המגרש, להשגחה. המחליפים של סקוט גמלו לו בשלושים וחמש נקודות ב-71 דקות משחק. המחליפים של בוסטון נתנו 15 נקודות ב-49 דקות משחק.

ולמה האזכרה המפורטת של נבחרי הדראפט? בגלל הגרלת סדר הבחירה של שלוש עשרה הקבוצות שלא הגיעו לפלייאוף. בגלל תיאורטיקני הקונספירציה פתחה הליגה ההגרלה גם לעיניה החשדניות של התקשורת (אם כי מותר להזכיר ששניים מתוך ארבעת גופי התקשורת שהורשו להיות נוכחים קשורים בחוזה השידורים של הליגה לשנה הבאה). ובכל זאת: ניו יורק ווושינגטון, הסיבות להמהומים, נתקעו במקומן.

המנצחת הגדולה היא כמובן יוסטון (שזכתה בפרס הגדול בדיוק 18 שנה, על היום, לאחר שבחרה בצד הנכון של הטלת המטבע וקיבלה את אולאג'ואן). אפשר כמעט להגיד שהזכייה של יוסטון מקבילה לזכייה של סאן אנטוניו במקום הראשון בדראפט 99. הספרס זכו בעיקר בגלל מאזן עלוב כתוצאה מפציעה ממושכת של דייויד רובינסון. יוסטון סיימה את העונה החולפת עם 28 נצחונות לעומת 54 הפסדים, בעיקר בגלל שסטיב פרנסיס נעדר מעשרים וחמישה משחקים, ושאר השחקנים הפסידו 279 משחקים בגלל פציעות.

איתו (ליוסטון יש מאזן של כמעט חמישים אחוזי נצחונות במשחקים בהם השתתף), וביחד עם קטינו מובלי, קני תומאס, וולט וויליאמס, אדי גריפין הרוקי הנהדר, מוצ'י נוריס, גלן רייס (ששיחק רק עשרים משחקים בגלל פציעה) ומוריס טיילור שנעדר בגלל פציעה במשך כל העונה, יש ליוסטון פוטנציאל של 45-40 נצחונות. הבחירה הראשונה והבחירה החמש עשרה (אותה מקבלת יוסטון מטורונטו) אמורות להפוך אותה לאחת הקבוצות הטובות במערב.

יותר מכך, בגלל שליוסטון כבר יש את נוריס, מובלי ופרנסיס ובגלל שקבוצות רבות חושקות בג'יי וויליאמס מדיוק (כך הוא ביקש להיקרא), הרי שיוסטון תוכל ללחוץ ולבקש הרבה תמורת הבחירה, כמו, נגיד, את שתי הבחירות של הקליפרס המשוועת לרכז.

אסור לזלזל במהלך כזה. למיטב זיכרוני מדובר באחד הדראפטים הכי עמוקים ואיכותיים מזה שנים רבות. רשימה חלקית: וויליאמס, דנליבי, יאו מינג, דיז'ון ואגנר, קינטל וודס, דרו גודן, כריס ווילקוקס, קרטיס בורכרט, קארים ראש, ג'רד ג'פריס, פרנק וויליאמס, רוג'ר מייסון, דן דיקאו, חואן דיקסון, סטיב לוגן, קייסי ג'ייקובסון. וזה עוד לפני שהזכרנו את האירופאים בראשות ציטישווילי הגרוזיני, את שחקני התיכונים, ואת שלושת השחקנים המבטיחים ביותר בדראפט הזה לטעמי: פרדראג סאבוביץ' (הגניבה של הדראפט), טישון פרינס (שיכול להתפתח לפיפן), וקארון באטלר מקוניטקט, השחקן הכי טוב בדראפט. נקודה.