"פיני, גם אני לקחתי אליפות"

ארז אדלשטיין, שבהזדמנות אחרת מעל במה זו תיארתי כנציג הרשע בספורט שלנו, תוך השוואה לפיני גרשון, קנה לעצמו אמש מקום ליד פיני גם בקטיגוריה נוספת, זו של אלו שלקחו תואר משמעותי בכדורסל הישראלי.

כי עם כל הכבוד לתואר המתוק שלקח פיני עם הגליל באותה עונה רוויית קצפת של 1993, בתנאים שלו, מול הפער שגדל לעין שיעור ממכבי ת"א, ובכלים שניתנו לו במכבי (עירוני, אני יודע) ר"ג, ה-1:3 על ירושלים בסדרת חצי הגמר והזכות לשמש כשטיח האדום בפני מכבי בדרך לאליפות האלף חמש מאות שישים ושלוש שלה, צריך לפאר את תיק העבודות של אדלשטיין לא פחות מאשר אותו דובדבן פיאר את זה של האיש שהיווה את ההשראה למשפט האלמותי "הלו, פיני, הלו", לפני שהלך ויצר לו מצבה מילולית, כהה משהו, משלו.

עם הסגל והתקציב המצומצם שעמד לרשותו, עם ההנהלה שהעליבה אותו עד כדי התפטרות מפתיעה באמצע העונה, עם העצבים (והיוהרה?) שבגדו בו מול בחור צעיר כישרוני וחצוף ובעיקר - מול תחושת ה"מה זה לעזאזל משנה?!" בה שרוי עולם הכדורסל הישראלי הנמצא באבל על מותו טרם עת - מול כל אלה הצליח להראות הג'ינג'י העצבני שאפשר - אפשר להוציא מים מסלע (ושמרקוביץ' לא ייעלב) גם בשנות ה-2000, אפשר עדיין לנצח בספורט גם עם הלב (עובדה שהכיס של ירושלים עמוק בהרבה) ואפשר, גם בעולם שהפך לצהוב ודל, עדייין ליהנות לעתים, מקצת כדורסל.

כותב טור זה לא היה, איננו וכנראה שגם לא יהיה אוהד הפועל תל אביב, הפועל ירושלים, או אפילו עירוני/מכבי ר"ג. שיהיה לכם יום צהוב.