סקרמנטו ניצחה את דאלאס, די בקלות. הלייקרס עברו את סאן אנטוניו, די בצליעה. אם לסאן אנטוניו היה שחקן אחד שהיה יכול לעזור לדאנקן ולהשאיר אותו עם אוויר לרבע הרביעי, יכול להיות שעכשיו היינו עסוקים בהכנות למשחק השישי בין שתי הקבוצות. בקיצור: הלייקרס נראו רע, ובכל הקשור לשלושת הרבעים הראשונים של כל משחק, אפילו רע מאוד.
זה אומר שסקרמנטו עדיפים? עד שלא יוכח אחרת, אף אחד לא עדיף על קבוצה של פיל ג'קסון בסדרה של שבעה משחקים. עד שסקרמנטו תקטע את רצף אחד עשר נצחונות החוץ הרצופים של הלייקרס בפלייאוף, הביתיות שלהם לא שווה פרוטה, ועד שדאג כריסטי לא יוכיח שהוא יכול לעצור את קובי ברייאנט (זאת אומרת, 26 נקודות למשחק ולא יותר משבע נקודות ברבע הרביעי), עד שכל הדברים הללו יתקיימו, הלייקרס הם עדיין אלופים.
הבעיה העיקרית של סקרמנטו, חוץ משאקיל, קובי ומשחקי המוחות של פיל ג'קסון, היא הפציעה של סטויאקוביץ'. אומרים שהוא ייעדר רק משני המשחקים הראשונים, אבל זה גם מה שאמרו על משבורן. נגד דאלאס, הפציעה של פג'ה הכניסה את הקינגס לאמביציה, בסדרה הזו הם יצטרכו להסתדר בלעדיו.
חוץ ממנו, כל העובדות מצביעות שסקרמנטו תיתן מאבק אמיתי, הרבה יותר אמיתי מאשתקד, ללייקרס. הפציעות של שאקיל יעשו לדיבאץ' ופולארד חיים קלים יותר, וובר משחק כמו סופרסטאר, ואם לפישר היה קשה נגד פארקר, הרי שביבי הוא משימה כמעט בלתי אפשרית.
כאן, כמובן, נכנס לתמונה ג'קסון. איכשהו, במעמקי המוח, כולנו יודעים שבסדרה הזו השלשות של פישר ייכנסו, שואו והאנטר יתרמו את שלהם מהספסל וסמאקי ווקר ישפיל לכמה דקות את וובר. כמו שברור לנו ששאקיל יכניס את פולארד לבעיית עבירות ואת דיבאץ' לעצבים ושמתישהו טורקוגלו יתקפל. כל השנה מדברים כולם על העבודה הנהדרת של ריק אדלמן ועל הקבוצה שהוא בנה ועל איך שהוא לא מקבל קרדיט. עכשו הוא צריך למנוע מכל הדברים בתחילת הפיסקה הזו מלקרות. זה קשה כמו לעצור את רוברט הורי, לבד, בפינה, מאחורי קו השלוש, פחות מדקה לסיום המשחק.
העומק של הסלטיקס, מול הילד של הנטס
הרווח הכי גדול של ג'ים אובריאן, מאמן בוסטון, מהסדרה נגד דטרויט, היה הגילוי המחודש של טוני דלק. ביחד עם דלק, קני אנדרסון ואריק סטריקלנד, יש לבוסטון שלושה פוינט גארדים לבזבז על ג'ייסון קיד.
אחת הסיבות העיקריות שעזרו לקיד לגמור את הסדרות נגד אינדיאנה ושרלוט היא הרעננות שלו ברבע האחרון. ביירון סקוט נתן לו דקות מנוחה ארוכות ואילו פול סילאס ואיזייה תומאס השאירו, מחוסר ברירה, את הרכזים שלהם למשחקים כמעט שלמים. קיד, שחקן שמלכתחילה ניחן באנרגיות אדירות, היה בשיאו ברבע האחרון לאורך שתי הסדרות.
עוד יתרון של בוסטון: שני שחקני המפתח שלה, ווקר ופירס, משחקים מול שתי החוליות החלשות של הגנת ניו ג'רזי, קיטלס ובעיקר ון הורן, וכשג'ים אובריאן יחליט להכניס את רודני רוג'רס לעמדת הסנטר, הוא יקבל מיסמאץ' שאף מאמן במזרח לא יכול לעשות כלום מולו. מקאלאו או קולינס, שתי האופציות של סקוט לעמדת הסנטר, לא יהוו בעיה לרוג'רס.
לנטס אין את הלוקסוס הזה. הספסל של הסלטיקס הוכיח שהוא יכול לתת תפוקה דומה לזה של הנטס, והיכולת של בוסטון לגמור משחקים ברבע הרביעי תגרום לנטס להתגעגע לשרלוט. מה כן יש לנטס? את ג'ייסון קיד. זה המון, ועד עכשו זה גם מספיק.
להיות שם, ולא להאמין שזה קורה
לפני הקטע הבא, גילוי נאות: שאול ביבי ואיתן בקרמן הם חברים טובים שלי; המקרה הנדון קרה במסגרת עבודתם בעיתון "העיר", בזמן שגם אני כתבתי לעיתון; גם "העיר" וגם "וואלה" קשורים לקבוצת שוקן.
לפני שבוע טען ג'ף ואן גנדי, בעת שפירשן עבור טי.אנ.טי, שרק המדיה אשמה ומלבה את העימות בין אייברסון ללארי בראון. ואן גנדי מחרבן לבאר שהוא אוכל ממנה, אבל הוא לא צריך לדאוג, אם תחליט הרשת לפטר אותו, הוא תמיד יוכל למצוא עבודה אצל מיילן טנזר וערוץ הספורט.
במה דברים אמורים: לפני שנתיים יצא לוני הרציקוביץ' בהתקפה חריפה בעיתון ידיעות אחרונות וטען שעיתונאים יוצאים כמו עכברים ומרעילים את בני הנוער, או משהו באותו סגנון. באותו סוף שבוע כתב איתן בקרמן בהעיר מאמר אלגורי שבמרכזו עמד לוני. לוני, חסיד ההתנהלות "התרבותית" וחופש הדיבור, לא חשב שזה ראוי: לו מותר, לבקרמן לא כל כך. הוא תבע את הכתב, את עורך הספורט, את עורך העיתון ואת קבוצת שוקן. לפני זמן מה פסק השופט, אמנון סטרשנוב (עוד אחד שמאוהב במדיה), לטובתו של הרציקוביץ'.
מי שרוצה לבדוק את התיק, את העדויות ואת הפסיקה עצמה, ימצא שם דברים מעניינים ביותר על חופש ביטוי, על הבנה בעיתונות וכתיבה ביקורתית, ועל מה שמותר לאליטות ואסור לפשוטי העם. אבל לא בזאת דברים נגמרים.
לוני הרוויח. ואם למדנו משהו מהצירוף "לוני מרוויח", הוא זה שכולנו מפסידים. צריך רק לעקוב אחרי ההבטחה של לוני להביא תרבות חדשה ולהציבה מול פרשיות הסמים, הכדורגלן מהאגודה שדרס, בהשפעת סמים, שני רוכבי אופניים, הפיטורים של קשטן, הגניבה של ניר לוין, הבדיקות שנערכו או לא נערכו למני לוי, סגאת ראובן עובד וההחתמה של שלמה שרף, כדי להבין במה מדובר.
אז את האיש הזה הזמין ערוץ הספורט לאולפן אחרי הפסיקה המשפטית והניח לו לומר כמה ההרשעה הזאת משפרת את מצבו של הציבור הרחב. מישהו מהצד השני? הגזמתם. זה מיילן טנזר וערוץ הספורט, האנשים שהרימו ערימה של הבטחות כשהוקם ערוץ חמש פלוס ומנופפים מאז לכולם אצבע משולשת. או אולי בעצם למה לא? בימים שבהם חצי מאוכלוסית הארץ מחשבת איך לגמור את החודש, רק לוני ודומיו יכולים להרשות לעצמם את תעלולי הערוץ. להיות שם, ולא להאמין שזה קורה.