ההיסטוריה מחכה לזיזו, פלאטיני לא

"השחקנים סביבי היו הרבה פחות טובים". קשה שלא להשתומם לנוכח דברים אלה, בעיקר כשהם יוצאים מפיו של מי שהיה השותף העיקרי באחת מחוליות הקישור הגדולות בכל הזמנים. אם ז'אן טיגנה, אלן ז'ירס ולואיס פרננדז אינם מוסקיטרים ראויים דיים, אז כנראה שהסניליות או הקנאה מדברת מגרונו של מישל פלאטיני, גדול שחקני צרפת בכל הזמנים. ואולי בעצם..

אז זהו, שסוגייה זו – זהות השחקן הצרפתי הגדול בכל הזמנים - היא שהוציאה את פלאטיני משיווי משקלו בראיון עיתונאי שהעניק ל"פראנס פוטבול", מגזין הכדורגל שהפך מזמן מוסד. תחילתה של הפרשה בהתבטאות לא אופיינית של זינאדין זידאן, שבראיון לאותו "פראנס פוטבול", בחר להשיב על השאלה אם הוא טוב יותר מפלאטיני בתשובה המתחמקת אולם הלא דיפלומטית, "אני בוודאי כבר אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה". סתם ולא פירש וכשהמראיין התעקש הוסיף כי באמתחתו אליפות אירופה וגביע עולמי אחד, תואר שהן יוהאן קרוייף הגדול, הן פרנץ פוקשקש והן פלאטיני לא זכו בו מעולם.

מי שהיה צריך להבין הבין וגם אם חילופי עקיצות הדדיות הולמים יותר מרכזים פוליטיים ("אני לא לחצתי את ידו של ערפאת") מאשר שני ג'נטלמנים צרפתים שידועים באלגנטיות הן על המגרש והן מחוצה לו, העימות הפך לבלתי נמנע. "אז מי יותר טוב?", דחק המראיין את פלאטיני לפינה, "זיזו או אתה?" פלאטיני, לו אין כינוי חיבה סקסי כ"זיזו", פלט את ההערה האומללה בדבר חבריו לרביעייה המופלאה, ואז נאנח, "לזידאן היה תמיד מעט מזל". הוא התכוון, כמובן, לכך שהוא עצמו לא בורך במזל רב, בכל הנוגע למונדיאלים לפחות.

לצרפת של 1982 לא הספיק יתרון של 1:3 בהארכה (הימים, טרום עידן "שער הזהב") מול גרמניה של רומיניגה, רובש, שטיליקה, ברייטנר, ליטבארסקי ושומאכר. שני שערים גרמנים טיפוסים (הגבהה למרכז, הסתננות אחת של רומיניגה ונגיחה אחת של רובש) ולבו של עולם הכדורגל נשבר. צרפת בכתה והעולם בכה אתה. לרבע הגמר של מקסיקו 1986 העפילו צרפת וברזיל של אדר, זיקו, סוקראטס, ז'ורז'יאניו, מולר וקארקה, רק כדי להתנפץ אחת אל השניה במשחק הטוב ביותר של אותו טורניר. בסיום דו קרב פנדלים, הייתה זו ברזיל שאיבדה את קור הרוח הלאה וצרפת, שהמשיכה הלאה רק כדי לסבול עוד הפסד מתסכל מול הגרמנים (2:0 למרות שליטה צרפתית מוחלטת במשחק), עוד לא יכלה לדמיין ששמונה שנות בצורת לפניה.

את המונדיאל של 1990 ראתה צרפת מהכורסא וגם את זה של 1994 (כל הזכויות שמורות לראובן עטר). ובדיוק אז, כשנדמה היה שהמונדיאל של 98 יירשם כפאדיחה ענקית למארחת, הגיחו זיזו והדור שלו – בהפתעה לא קטנה – מתוך החורים וזכו בטורניר. מאז, אין כמעט עוררין – למעט בבואנוס איירס – שצרפת היא מדינת הכדורגל החזקה בעולם. ופלאטיני, שהספרה 10 הייתה מזוהה אתו בשיאו לא פחות משהייתה עם פלה ודייגיטו, טרח אפילו והופיע למשחק הגמר בפאריז עם חולצתו הישנה, לאות הזדהות, אולי כדי להיות קרוב כמה שניתן לחוויה אותה לא חווה מעולם כשחקן.

"ליבי נשבר", הוא הודה. "רציתי להיות שם על הדשא עם הבחורים. אבל הייתי מבוגר בחמש-עשרה שנים ממישל האמיתי". ככה זה עם שחקני כדורגל, אחרי שהם פורשים הם הופכים, גם בעיני עצמם, למישהו אחר, משהו שהוא פחות מ"הדבר האמיתי". "אבל שמחתי בשביל צרפת ובשביל רוז'ה (לאמר). חשבתי על מישל (הידאלגו – מאמנו בנבחרת) ועל כך שאלו היה לנו יותר מזל, היינו יושבים ביציע עם מדלית הזהב של אלופי עולם". מי שעלה לקבל את הגביע מידי ז'אק שיראק היה דידייה דשאן ומי שהפך באחת לסמן המוביל של תנועת ההתעוררות המשיחית של הכדורגל הצרפתי היה זידאן. לעיניו של פלאטיני – סמנכ"ל פיפ"א והחולצה מספר 10 – נגח מישהו אחר, בספרה 10, בצבעי הטריקולור, את הכדורגל הצרפתי אל ליבם של ההמונים, ונחקק בנצח.

"זידאן ואני שני שחקנים שונים. שיחקנו בתקופות שונות. אני חושב שהייתי מצליח מאוד גם היום. מה הייתי לוקח מזידאן? שום דבר. קיבלתי מספיק מתנות משל עצמי". פלאטיני יודע, כמו גם אחרון אוהדי הכדורגל בעולם, שגם אם זיזו הקדים את המאוחר, הרי מונדיאל 2002 יכול בהינף גביע אחד להפוך אותו לחבר של כבוד בנבחרת העולם בכל הזמנים, דוחק משם את רגליו של הצרפתי השני הטוב ביותר, זה שמעולם לא זכה בגביע העולמי, זה שלמד על בשרו כי ההיסטוריה מעדיפה את המנצחים על פני הגאונים חסרי המזל. גם אם קיבלו מתנות רבות משל עצמם.