רבע הגמר מחכה ליפן

כדאי להתחיל דווקא מהשורה התחתונה והחוצפנית משהו של הדברים: נבחרת יפן צריכה לטפס עד לשלב רבע הגמר של המונדיאל הבא עלינו לטובה. מינימום שמינית. אלו הם הציפיות (ביפן עצמה), אלו הם ההימורים (בקרב המומחים) וזוהי כמובן גם התקווה של ראשי פיפ"א שרוצים לסגור קופה. רק אל תגידו לא ידענו, לא שמענו.

עבור מי שזכרונו צלול כסאקה, נתונים אלו עשויים להיות מעט מפתיעים. הרי יפן לא הופיעה בארה"ב 94', וכשכבר כיבדה את העולם בנוכחותה בצרפת 98', הפסידה בכל משחקיה וחזרה הביתה עם הפלייסטיישן בין הרגליים. רק שמאז הפיאסקו במונדיאל האחרון קרו כמה דברים טובים בכדורגל היפני. טובים מאוד אפילו.

תחילה העובדות:
1. שש שנים לאחר שהוקמה ליגת הכדורגל המקצוענית הראשונה ביפן, הגיעה נבחרתה עד למעמד הגמר של מונדיאל הנוער בניגריה 99'.
2. זכייה באליפות אסיה 2000.
3. העפלה של הנבחרת הבוגרת לגמר גביע הקונפדרציות 2001, בו הפסידה רק לצרפת. צרפת, אתם יודעים.

ועכשיו להסברים: בעידן הפוסט-קולוניאליסטי כל שנותר לאדם הלבן הוא להנהיג קבוצת כדורגל אקזוטית. מאז 99' מנהיג את היפנים אדם צרפתי. שמו פיליפ טרוסייה ולאלה שמצטרפים אלינו רק עכשיו נזכיר שהוא בן 47 ושבצרפת 98' שלט בנבחרת דרום-אפריקה. מסתבר שטרוסייה זה לימד את הכדורגלן היפני להתנער מטבעו החנוני-סמכותני ולאמץ פרופיל מעט יותר אמוציונלי-לוחמני.

"שיחקנו כ-20 משחקים נגד עשר מהנבחרות הטובות בעולם. השחקנים שלי הם אמנם ילדים, בעלי ממוצע גילאי של פחות מ-23, אבל בזכות המשחקים האלה הם צברו ניסיון מסויים ובגרות," אמר לאחרונה טרוסייה. "המטרה המרכזית שלי הושלמה, כשהצלחתי לשכנע אומה שלה שזכייה בגביע העולם היא דבר אפשרי. כרגע הכדורגל זוכה לפופולריות גבוהה ביותר ביפן. אמנם פחות מן הבייסבול, אבל עבור רוב היפנים זה כמו תקופת הקרנבל בריו או ללכת להופעה של מדונה. ברגע שמשחקי המונדיאל יינעלו, הפופולריות תצנח באופן דרמטי."

אם הליגה הישראלית רוותה שחקנים מזרח-אירופאים כל ימיה, זו היפנית ("ג'יי ליג") היא מושבה לברזילאים רבים (שחקנים ומאמנים). מבחינה כדורגלנית זה בטח לא רע, אבל הבונוס הגדול באמת מגיע ביציעים ואת הקצה הבידורי של ההשפעה הגורפת, ניתן יהיה לזהות ביציעים במשחקיה של הנבחרת היפנית. תנו לאוזן שלכם לזהות שירה מזרח-אסייתית במקצבי הקשה דרום-אמריקאיים.

ואם כבר ישראל, אז גם ליפנים מחלת "ליגיונרים" משלהם, תודה ששאלתם. את הידטושי נקאטה (עליו נרחיב בפעם הבאה) נדמה שאין צורך להציג לאף אחד בישראל, אבל אל תתפלאו לגלות שחקן יפני שאינו נקאטה, מתרוצץ על המגרש בגמר גביע אופ"א, שייערך ביום רביעי הקרוב. שינג'י אונו הוא רק בן 22 אבל שחקן הרכב בפיינורד. ג'וניצ'י אינמוטו, גם הוא רק בגיל שנה אחרי שירות צבאי, נרכש לאחרונה בידי ארסנל. ארסנל, לא סנטאנדר ולא פנרבחצ'ה.

"המטרה שלי כרגע היא לעבור את השלב הראשון, אחר כך כל דבר אפשרי," אומר טרוסייה. "אין לנו קבוצה שיכולה להכתיב קצב משחק בשלבים האלה, אבל בהחלט כן להפתיע". עם הביתיות, הגרלה נוחה שסידרה בבית של יפן שלוש נבחרות לא מבריקות (בלגיה, רוסיה ותוניסיה) ועם האפשרות הריאלית לפגוש בשמינית הגמר אחת משלוש נבחרות לא מבריקות נוספות (סין, טורקיה וקוסטה ריקה) – עם כל אלה, החשבון הסופי מראה שהדרך של יפן לרבע הגמר אינה כביש צדדי אלא אוטוסטראדה מהירה.