ארבעה ימים בבולוניה

הגביע נסע לאתונה, מכבי ת"א עזבה את ה'פלאמלאגוטי' לטובת האולם בראשון לציון והאוהדים התחילו בחישובים כמה עלתה להם העונה האירופית עם הצהובים. אם בשנה שעברה נחת "חצי" הגביע האירופי (סופרוליג) בת"א והפך כאן מדינה שלמה, אז השבוע הנחיתה מבולוניה היתה ישר לתוך חגיגות הז'יטונים וההימורים של הכדורגל הישראלי. אז רגע לפני שאנו נסחפים בפלייאוף הכדורסל המרתק – עוד מבט על כמה מהרגעים המביכים, המוזרים והיותר אנושיים בארבעה ימים עם מכבי ת"א בבולוניה.

17:05 שעון בולוניה, 55 דקות לפני פתיחת משחק חצי הגמר בין מכבי ת"א ופנאתינייקוס. נייט האפמן יוצא לבד ממתחם חדרי ההלבשה באולם ועולה על הפארקט. שני מבטים למרומי היציע מספיקים לג'ינג'י לשלוח את התגובה הכי מוזרה שראיתי אי פעם על מגרש הכדורסל. הוא פוסע למרכז המגרש, נעמד ומניף שתי אצבעות בתנועה של אחרון הרוקרים באירופה. רק הגיטרה חסרה על הכתף.

את מופע עודף הביטחון הביזארי של הנפיל חתם חמש דקות לסיום פאפאדופולוס היווני, שזרק את נייק לקרשים בלי בושה. באמצע התקפה מתפרצת של פנא', שכב האפמן פשוט איברים על הפארקט ועצם עיניים למשך שתי שניות. תמונה אחת שהסבירה למה הוא כאן ולא איפשהו בארה"ב.

זלימיר אובראדוביץ'. לא נדבר על הבית ספר שעשה המאמן הסרבי למכבי ולקינדר. הבן אדם הוא דמות מסרט. אם קבוצה ביתית מקבל כמה נקודות מהקהל שלה, אז פנאתינייקוס קיבלה לפחות כמה על השטיקים הקטנים של אובראדוביץ'. אם עד העונה שעברה היו צריכים שני שופטים אירופים לסבול אותו כל משחק, העונה שלושה צריכים לאכול את השטויות שלו. הוא קורא את השופטים, יודע מתי ללחוץ, מתי להרפות ומתי ללכת לשופט ולהגיד לו כמה ההחלטה האחרונה שלו היתה נכונה. הלחץ הבלתי פוסק מחלחל לאט לאט לתת ההכרה של השופטים ועושה את העבודה.

הקללות שהוריד אובראדוביץ' על דאמיר מולאמרוביץ' וקלאיציס במהלך שני המשחקים היו יכולות להספיק לספר שלם. ג'וני רוג'רס, בגיל 40, מקבל אצלו יחס על המגרש של אחרון שחקני הנוער. בית ספר לפסיכולוגיה ב-40 דקות. שני שיעורים.

יש הרבה ההאשמות על ההרס שגרמה מכבי ת"א לכדורסל הישראלי, חלקם מוצדקות. הלחץ והמתח סביב הקבוצה יוצרים לפעמים הרגשה של מועדון מסוגר ומסוגף. ארבעה ימים בבולוניה, וכמה דקות בחדר ההלבשה אחרי ההפסד הכי כואב בעונה גילו כמה דברים אחרים לגמרי.

מכבי היתה הקבוצה היחידה שהזמינה את התקשורת פנימה מיד אחרי ההפסד ליוונים. הרבה שקט מלווה אותך פנימה, אכזבה עצומה. בצד אחד יושבים שמעון מזרחי ומוני פנאן בשקט, בצד השני, על הספסלים, יושבים השחקנים. ומדברים. על ההפסד, על התחושות, על מה בדיוק קרה בדקות האחרונות. ההתנהגות וההתנהלות של השחקנים וכל חברי הצוות שמסביב מראים את מכבי ת"א האחרת. שונה לגמרי ממה שהרבה אנשים נוטים לדמיין ולצייר. איך אמר לי לא מזמן אחד שאי אפשר לחשוב בו שהוא אוהד מכבי. "תשמע, יש שם בשנים האחרונות חבר'ה שהייתי שמח לפגוש ולדבר על כוס בירה".

הקהל של מכבי ת"א נחשב לכזה שמבין בכדורסל. אי אפשר למכור לו לוקשים. כששחקן של שני מיליון דולר לא פוגע, לא יעזור לו איזה תותח הוא היה במשך שנתיים. הקהל של מכבי, וזה לא סוד, שונא להפסיד. בטירוף. כשאתה מצליח להשיג כרטיסים ולהגיע עם הקבוצה שלך לבולוניה למשחק של חיים ומוות, יש סיכוי שתפסיד (במיוחד כשמולך עומדים בודירוגה ואובראדוביץ'). ואז כשזה קורה, מה עושים? הרבה צהובים הגיעו למשחק הגמר, אבל לא מעט אנשים חיכו בכניסות ל'פלאמלאגוטי' כדי להיפטר מהכרטיסים שלהם. אוהדים נמצאים בגמר גביע אירופה, עומדים 20 מטר מהאולם והולכים לראות את שתי הקבוצות הטובות באירופה משחקות. מי שבאמת אוהב את המשחק ויתר על 200 יורו בכיס, מי שלא – הרוויח עוד ארוחה טובה ושחט עוד קצת את הדיוטי פרי.

כולם דיברו כל הזמן על ברסי, אבל בינינו – היו שם שלוש קבוצות בינוניות, אחת טיפה יותר טובה ומשחקים בינוניים למדי. הפיינל פור בבולוניה ייכנס לספר השחור של אוהדי מכבי, אבל בכדורסל האירופי, יישמר לו מקום של כבדו בספר המוזהב.

ממתינים לטיסת המשך מבולוניה לתל אביב. בדלפק לידינו טיסה לסאו פאולו. בשלב מסוים עובר מישהו די נמוך, לבוש חולצה לבנה וגורר ילד בעגלה. לידו צועדת פצצה בלונדינית ומחזיקה כלב בגודל של עכבר. כולם יודעים במי מדובר, מסתכלים אחד על השני ומחייכים. ככה סתם, כאילו כלום, עובר רטט של התרגשות בין הנוכחים. אחרי ארבעה ימים של אירוע השיא בכדורסל האירופי, הנוכחות של כוכב מליגה אחרת שמה את הדברים בפרופורציות, ואחד הישראלים, שמתאר כמה הוא שמח לראות אותו צועד בריא אחרי ארבע השנים האחרונות, כמעט פורץ בבכי. רונאלדו.