הכבוד של קשטן והעיתוי של גרנט

שנים הילכו עלינו יודעי ח"ן וקשטן עם הפואטיקה כאילו מעגל קריירת האימון של קשטן ייסגר רק כאשר זה יקבל את המינוי הנכסף – מאמן הנבחרת הבוגרת. אותו קשטן שהורחק מאימון נבחרות על ידי הוועדה לחקירת אירועי קובלנץ, אותה התאחדות שלא רצתה בו מהדלת האחורית, עמדה להשלים את מהלך הטיהור הפרטי הגדול של דרור קשטן ולזכות אותו בכבוד מלכים, בטהרה, בגאולה ובעיקר – בניצחון של סתימת פיות, בדיוק כפי שקשטן אוהב.

הכל נראה כמה שתוכנן על ידי האלים – עונת הקסם האירופאית של הפועל ת"א, שתי התצוגות המבישות של נבחרת ישראל – לאחר שמינויו של נילסן כבר אושר – והתפטרותו המפתיעה של האיש והג'נטלמן, הותירו את הזירה פנויה לאיש ולחמסה. רק דבר אחד איש לא הביא בחשבון: החיבה של קשטן לכסף. אפשר להציג זאת במיני דרכים משונות, אבל את הסיבה בגללה ויתר קשטן על אימון הנבחרת ניתן להבין בעזרת שימוש במחשבון. אפילו לא מתקדם במיוחד.

"לא יכול להיות", אומר ההיגיון הפשוט. קשטן אינו טירון בענייני חוזים. הוא יודע ששכרו של מאמן נבחרת נמוך – כמעט תמיד, בארץ ובעולם – מזה של המאמנים הבכירים. הכיבודים שבאים עם המעמד מקזזים את ההפרש. קשטן יודע זאת. ולמרות זאת, מה שנראה כמקח וממכר שיסתיים בפתרון נח לשני הצדדים, הציג – לפי גברי לוי – את דרור קשטן המוכר: עיקש ועקשני, לא מוכן לסטות ולו בסנטימטר מתביעותיו המקוריות. מנוהל על ידי הכבוד של קשטן האיש, פספס קשטן המאמן את ההזדמנות – הבהחלט אחרונה בקריירה שלו – להביא את ספר זיכרונותיו לסיום מושלם.

אם יורשה לי לשער, לא רק הכבוד של קשטן עמדו בינו לבין תשובה חיובית. לא רק כמה מאות אלפי דולרים. קשטן מכיר את העובדות: אלו היה לוקח על עצמו את התפקיד, היה מאמנה של נבחרת המצויה בעצומו של משבר עמוק. חסרת שלד שחקנים מוביל, משוועת לתהליך חילוף משמרות, מסוכסכת ומפולגת וגרוע מכל – הדור הבא לא נראה מבטיח יותר. כשלפניו קמפיין שדינו נחרץ עוד בהגרלה (יורו 2004), צל חרמות בינלאומיות מרחף מעליו, ותנאים קשים מאוד להכנה – מי ימציא להתאחדות משחק ידידות באירופה? מי יבטיח את ביתיותה של ישראל בספטמבר הקרוב? - וקמפיין הדגל של מונדיאל 2006 כצומת המבחן העיקרית שלו, חש קשטן את מה שכל איש מקצוע רציני יודע בלבו – הדור הנוכחי פוספס, זה שלאחריו אינו טוב מספיק ואולי מהשלישי בסדרה תצמח איזו תועלת.

איש לא ייתן לו שש או שמונה שנים בתפקיד, כדי להכשיר את הקרקע ל 2008 והלאה. זו אינה הדרך הישראלית. השיטה הישראלית מבקשת תוצאות היום, ללא קשר לחורבן של אתמול. סופו, אם ייקח את התפקיד, לסבול ארבע שנים – במקרה הטוב – את הסרקזם של עיתונאי הספורט, למצוא שזיכרון הוא התכונה הכי נדירה בספורט הישראלי וגרוע מכל – לשחק את המשחק הפוליטי, להתחנן בפני אריאל שיימן שישחרר את ליאור אסולין לאימון הנבחרת, על פני משחק גביע הטוטו. נשמע לכם קשטן? ממש לא.

את כל העובדות הללו מכיר, לא פחות טוב מקשטן, אברהם גרנט. אבל לטובת גרנט משחק נתון אחד עיקרי: גילו הצעיר. גרנט יכול להרשות לעצמו לספוג כישלון בתפקיד. תסמונת הזיכרון הקצר אוזכרה רק בפסקה הקודמת. גם אם יסיים ארבע שנים בינוניות בתפקיד, יוכל כעבור שנתיים לנער מעליו את אבק הכישלון ולהמשיך הלאה. אם יש טפלון בכדורגל הישראלי, אם יש חתול בעל תשע נשמות בספורט הציני הזה, הרי הוא אברהם גרנט. והדברים, דווקא, נאמרים לזכותו.

לפני שנתיים גרנט חטף בשמחה את שרביט אימון האולימפית. הוא ראה בה מקפצה לאימון החבר'ה הטובים מהבוגרת. אבל כשהגיע הטלפון משחר, גרנט התייצב, הפר חוזה עם הנבחרת והכעיס את לוי. לכל אחד אחר גברי לא היה סולח לעולם. אבל לגרנט, האיש והאירוניה הדקה, היה מוכן גברי לוותר. בין פשרה במשא ומתן עם קשטן לבין מחילה לגרנט על חטאי העבר, מסתבר שלכסף יש יותר ערך בהתאחדות, מאשר לעקרונות.

השנתיים האחרונות במכבי חיפה – ולבקשת אל"מ יוסי גריבי שאינו נותן לי מנוח, הנה מספר מילים עליה – היו אפורות ברובן. חיפה שיחקה כדורגל תכליתי, מבריק לפרקים נדירים מאוד ובעיקר, כדורגל מנצח. למעט החודשיים האחרונים, חיפה זכתה באליפות בגלל יתרונה האיכותי על יריבותיה הלא ראויות (בית"ר י"ם בעונה הקודמת ומכבי ת"א בעונה הנוכחית) ונהנתה מנקודת שבירה מוקדמת של יריבתה העיקרית בעונה הנוכחית, שסבלה מהאנג אובר אירופאי. הישגו הגדול של גרנט היה הדיאלוג המוצלח שלו עם בניון ושמירה על "שקט תעשייתי" במועדון העמוס באגו להתפקע.

ובכל זאת, שתי אליפויות רצופות לא הולכות ברגל, גם בכדורגל המושחת והשטחי שלנו. גרנט, יותר מכל איש אחר, חתום עליהן. ויסלחו לי אוהדי מכבי חיפה אם אזכיר להם נשכחות: את קריאות הבוז למאמן שליוו את משחקיה הביתיים של הקבוצה העונה. אז שלא ימהרו לחבק אותו עכשיו – הם אלה שקראו לפיטוריו. אבל כיום, כשמנגד עומדת ההחלטה הקומית של מינוי יצחק שום לתפקיד, לצד קריסת המוניטין של אלי גוטמן, האכזבה מרעיון המאמן הזר, אין מתאים מגרנט וחוש התזמון המושלם שלו, להחליק לתפקיד.

כל מי שעוקב אחרי קריירת האימון המרשימה של המאמן המוכשר הזה יודע כי תחנתו האחרונה, פסגת ההישגים מבחינתו, היא אימון קבוצה אירופאית. הנבחרת שבעשור האחרונה היוותה את המקפצה העיקרית עבור שחקני הליגה לליגות זרות, תהפוך בשנים הקרובות למקום בו יטפח גרנט ויעשה הכל לקידומו של החלום הפרטי שלו – אימון בחו"ל. אל תשמיטו פרט זה בבואכם לנתח את מהלכי הנבחרת, ואם תמצאו שהיא אירופאית יותר מאירופאית (בוודאי יותר מהנבחרת של נילסן) דעו שמאחורי האידיאה עומדת לא רק אהבת מונדיאל, כי אם גם, חיבת אברהם. אל עצמו. בכיף שיהיה לו. ובהצלחה.