סובלים, סיפור אהבה

אופי, הרבה אופי וים של אהבה למשחק יש לאוהדי הכדורגל בישראל. מופרעים היו, נשארו ויישארו בשערים 4 ו-11, ביציע המזרחי וביציע ג', אבל ים הצבע הנפלא הזה בדמות 40 אלף מאוהבים במשחק, זה הדבר היפה ביותר שהצליח לייצר הכדורגל בארץ בעשרות השנים שהוא קיים.

לקמפינג השנתי של הכדורגל הישראלי מגיעים בכל שנה אלפי ילדים ומבוגרים, גם אם 24 שעות קודם לכן אומרים להם שכל הכדורגל בישראל שווה לתחת, וכמה שעות לפני שמקפיאים את הליגות (כמו לתת אקמול לחולה איידס). ולא משנה שיש חניה על חול טובעני 20 ק"מ מהמגרש, מה זה חשוב ששקית גרעינים, טילון ושתייה קלה עולים חמישים שקל. אפילו העובדה שלא רואים חצי מגרש לא מפריעה וזה שהסדרנים מתייחסים ליהלומים האלו כמו לבהמות, שכל תפקידן הוא להיכנס ולצאת אחרי ארבע שעות.

גם הפזילה ליציע המכובדים כבר הפכה למזלזלת יותר ממעריצה. האוהדים ביציע ממול יותר מעניינים, הם יקללו אחד את השני, אבל יתאחדו בברכת החלמה לשחקן ששוכב בבית לוינשטיין, הם יזרקו חפצים אחד על השני, אבל יביעו בקול אחד את דעתם על האיש עם המשרוקית. הקללות לא מראות על השנאה האמיתית, האוהדים חכמים ויודעים מי באמת מנסה להרוס להם את מה שנשאר מהמשחק הזה.

כנראה שבעוד שנה ובעוד שנתיים (ובעוד עשרים) הכל יישאר אותו הדבר, אבל הם ימשיכו לבוא. ההתאחדות אמנם משתינה עליהם, אבל הם לא יצביעו ברגליים, כי את האהבה הזאת לא ייקחו מהם גם עוד אלף מחויטים עם סיגר בפה. האהבה, כך אומרים שירים רבים, בסופו של דבר מנצחת.