על אלים, כדורגלנים והאיש הקטן

בשנת 1978, במשכנם שבאולימפוס, ישבו האלים לסעודה מפוארת. אחרי ירדו על בקבוק של נקטר צונן וערימות של אמברוסיה עסיסית ואחרי שאפולו הנעים את זמנם בנגינת הנבל השמימית שלו, חככו האלים בדעתם מה לעשות עם ארגנטינה.

מזה זמן מה שארס, אל המלחמה האכזרי והעקוב מדם, נטה חסד לבניו האהובים, ראשי החונטה הצבאית, אשר החזיקו ברסן השלטון בארץ אותה אנסו קודם לכן תחת איום רובים, טנקים ודרגות גנרל מוזהבות. החונטה, בעידודו של ארס ובהנהגתו של הגנרל וידלה, העלימה בשיטתיות את מתנגדיה הפוליטיים, חלקם יצאו לגלות כפויה במדינות זרות, חלקם נמקו בבתי כלא וחלקם הפכו לנתיניו של האדס, מלך המתים.

אולם ליבם של כמה מהאלים נכמר על מר גורלם של הארגנטינאים וויכוח פרץ מסביב לשולחן. אפרודיטי, אלת היופי, רצתה בטובתם כי אהבה את הדרך החושנית בה הם רקדו את הטנגו. דיוניסוס, אל היין המביא אקסטזה, אהב את שמחת החיים שלהם ואת תשוקתם ליין ולבשר.

תהיה הסיבה אשר תהיה, לזאוס, מלך האלים, נמאס מהויכוחים האלו, שרק הפריעו לו להשתרע בכורסא, לשחרר את הכפתור העליון במכנסיו ולחלום על כל הנשים היפות אותן יוכל לעבר. "בוא ניתן להם את המונדיאל", הוא הפטיר, רגע לפני שעיניו נעצמו.

האלים האחרים מיהרו להסכים. אחרי הכל, היה זה דבר טוב גם לגנרלים וגם לעם עצמו. הרמס, שליח האלים קל הרגליים, נשלח לסדר את העניינים, הוא ריחף מעל המגרש כשהנבחרת הארגנטינאית הצליחה להביס את פרו בתוצאה האסטרונומית לה היא היתה זקוקה כדי להתקדם בטורניר, הוא היה שם כשקרויף החליט לא להגיע לתחרות במחאה על המצב הפוליטי, הוא היה שם כדי להסיט את הכדור שניתז מהשוער ההולנדי אל רגליו של קמפס כדי שזה יכבוש שער ניצחון בגמר והוא היה שם כדי להגיש לפסארלה את הגביע הנכסף.

ארגנטינה זכתה בגביע העולמי. ההמונים הריעו ברחובות וצהלות השמחה שלהם, שהגיעו אל מרומי האולימפוס, השקיטו את מצפונם המציק של האלים. אולם הדי השמחה הגיעו גם אל תאי המעצר ואל בתי הקברות ושם, הרבה צהלות שמחה לא נשמעו.

בזכייה של 1986 הסיפור היה אחר לגמרי. אז היה מדובר בהתמסרות מוחלטת של תושבי האולימפוס לבן תמותה אחד, דייגו מראדונה, איש קטן שזכה במתת האלים שכמוה לא ניתנה בעבר וכנראה גם לא תינתן בעתיד.

מיותר לציין שכמו בכל טרגדיה יוונית שמכבדת את עצמה, הרגיש דייגו שהוא יכול לגבור במו רגליו על בני האנוש שעל הארץ ועל האלים אשר בשמיים. וכמו בכל טרגדיה יוונית, הוא גמר לבד (שמן) ומסכן.

והיום, שנת 2002, מי יודע אם אי שם מעל ראשינו, לא מתכנסים להם האלים, מתפנקים להם על אוכל טוב ומוזיקה שמימית ומתווכחים שוב על ארגנטינה.

שהרי ארס מצא לו שליחים חדשים, טובים יותר, למרר את חיי הארגנטינאים. לא עוד חיילים וגנרלים, מלאכי החבלה שלו היום הם פוליטיקאים וספקולנטים פיננסיים, שסוחטים לכיסם עד העצם את תנובת הארץ ואת זיעת עובדיה ומובטליה כאחד.

אולי גם הפעם יגברו הרחמים על הרוע. אולי גם הפעם ישמעו האלים את תחינת ההמונים המשוועים למעט נחמה, וישלחו להם עגל מוזהב בצורת גביע עולמי. אולי, שהרי אופיים של האלים הוא הפכפך, בוגדני ולעולם לא ניתן לצפייה על ידינו, בני האנוש.

ראיון בלעדי עם שחקן אתלטיקו מדריד וארגנטינה הרמן (חרמן?) בורגוס. שוער, קוף-אדם וזמר רוק.