לא בטוח שדאלאס מסוגלת

מלבד המאבק הסמוי של הסדרה בין סקרמנטו לדאלאס, בין דון נלסון לכריס וובר, הרי שיש כאן גם מאבק אמיתי, תוכני. נלסון בנה בדאלאס קבוצת פוטבול: קבוצת הגנה וקבוצת התקפה. נאחארה, בראדלי, גריפין, ניומן ובאקנר נמנים על הקבוצה הראשונה. נאש, נוביצקי, ואן אקסל, להפרנץ וואנג על הקבוצה השניה. מייקל פינלי הוא יוצא הדופן. הוא טוב בשני הצדדים, אם כי המספרים של סטויאקוביץ' במשחק הראשון בחצי גמר המערב יכולים לערער על איכות ההגנה שלו.

לסקרמנטו יש שחקנים שהם טובים מאוד בשני הצדדים, אבל לא מצוינים. יוצא הדופן העיקרי כאן הוא סטויאקוביץ', שחקן התקפה ענק וחשוד עיקרי בהגנה, אם כי המספרים של נוביצקי אתמול יכולים לערער על הפקפוק ביכולת ההגנה שלו.

סקרמנטו עם 0:1 ביד, כי דאלאס לא יכולה לנצח אותה במשחק של תשעים נקודות (בשלושת המשחקים שבהם ניצחה דאלאס את סקרמנטו השנה היא קלעה מעל 110 נקודות, בהפסד הבודד היא קלעה 98). בשביל להשיג את כמות הנקודות הזאת, דאלאס תהיה חייבת משחק התקפה מושלם מנאש (שנראה פצוע), פינלי, נוביצקי וואן אקסל. לה פרנץ הוא טעות, ואחריהם אין כלום. כדי להוציא את התפוקה הזאת, דאלאס צריכה לשלוט בקצב של המשחק, בדיוק כפי שיוטה כפתה קצב משחק מסויים על סקרמנטו. כדי לכפות את קצב ההתקפה הרצוי, דאלאס צריכה לעצור את הדומיננטיות במשחק הפנים של דיבאץ' ווובר (עשרים נקודות ועשרה ריבאונדים בשלוש ואחת דקות משחק בגלל ארבע עבירות תוקף). לא בטוח שדאלאס מסוגלת לכך. לא בטוח גם, בעיקר מול הדומיננטיות של מחליפי סקרמנטו, כמה ארבעת השחקנים המובילים של דאלאס יכולים למשוך אותה.

אפשר להגיד שפול פירס ומשחק ההתקפה הלא נורמלי של בוסטון ניצחו את הסדרה נגד פילדלפיה. אפשר גם להגיד שלארי בראון ניצח את אלן אייברסון ופילדלפיה הפסידה. בין כל השינויים שבראון עשה השנה בפילדלפיה, הוא שכח מתישהו שפילי הפסידה את הגמר ללייקרס בשנה שעברה בעיקר בגלל חוסר היכולת הבסיסית שלה לייצר נקודות. זו טעות המאקרו של בראון.

במיקרו הוא המשיך ללכת על הרפרינג (למרות חוסר האפקטיביות שלו נגד פירס), ללכת על מוטומבו, שהאיזורית הפכה אותו ללא רלוונטי בהגנה מול רוג'רס, ושהפגין משחק פאתטי בהתקפה. אייברסון הספיק לשלושה רבעים. אחר כך נשבר לו או שהוא התעייף או שהיד כבר לא החזיקה (אותה יד שבה שבר אייברסון עצם לפני חודש בבוסטון, במשחק שבו המשיך לשחק מחצית שלמה וקלע עשרים נקודות). מהסדרה הזו נשאר בעיקר הלב של אייברסון והקטנוניות השמרנית של לארי בראון.

בוסטון הוכיחה שנגד פילדלפיה מספיקה ההתעלות של שני קלעים שסומכים על משחק החוץ שלהם. נגד דטרויט, שם לא יהנה פירס מיתרון הגובה שהיה לו מול הגארדים של פילדלפיה, לא בטוח שזה יספיק. זו סדרה פתוחה, אבל צריך לזכור שבעונה הרגילה כל קבוצה שמרה על יתרון הביתיות שלה. בפלייאוף הביתיות משחקת תפקיד חשוב יותר מבעונה הרגילה (14 נצחונות מתוך 19 משחקים הושגו בידי הקבוצה הביתית בפלייאוף המזרח עד עכשיו).

כיוון שלכל אקציה בעולם יש ריאקציה, וכיוון שלכל רע יש טוב השווה בחוזקו, הרי שהטעויות של לארי בראון היו הרווח של פול סילאס ושרלוט. לא רק שדרק קולמן סולק מהקבוצה כפי שמסלקים גידול, אלא שבתמורה הקבוצה קיבלה את ג'ורג' לינץ', סוג של נכס. ג'ייסון קיד אמנם נחשב לשחקן הגנה טוב אבל הוא שחקן הגנה קבוצתי טוב, במודל של לארי בירד. בהגנה של אחד על אחד ומול פוינט גארדים קלעים, לקיד יש בעיה. וכשליוצר הבעיה קוראים בארון דייויס, כל הקבוצה שלך בבעיה.

הנטס לא נתנו שום סיבה להאמין שהם הרבה יותר טובים מאינדיאנה, קבוצה שבה כל שחקן קם בבוקר ומנסה להמשיך את החלום לפיו הוא ג'ורדן. מול המשחק הקבוצתי של שרלוט, הנטס יצטרכו להראות יותר. לא בטוח שהם לא השתמשו בכל השפנים שלהם כבר בעונה הרגילה.

הסדרה בין הלייקרס לסאן אנטוניו היא לא כוחות. אין שום דבר שקרה במהלך השנה האחרונה כדי לעודד מי מאיתנו שזה יקח יותר מארבעה משחקים.