תישאר, תישאר

לא צריך להיות מאוהב בג'ון סטוקטון כמוני, כדי לקוות בלב שלם שהסדרה מול סקרמנטו קינגס בסיבוב הראשון לא היתה הופעתו האחרונה של השחקן הגדול הזה על מגרשי הליגה הטובה בעולם. כל מי שראה אותו עושה שוב את מה שהוא יודע כל כך טוב בעמדת הרכז של הג'אז, נמצא בכל מקום על המגרש ומתמודד כשווה מול שווה מול מייק ביבי ובובי ג'קסון, גם ברמת המרץ והמאמץ הפיזי, צריך לקוות שהתופעה הזו תרצד על מסכינו עונה אחת נוספת, לפחות. שחקני סקרמנטו ניגשו אליו אחד אחד אחרי המשחק הרביעי ולחשו מילים חמות. הם יודעים יותר טוב מכולם שהוא יכול וצריך להמשיך. אני באמת מקווה ששורות אלה לא נכתבות כפרידה מג'ון סטוקטון.

רק תשעה שחקנים לפניו שיחקו ב-NBA מעבר לגיל 40, מתוכם אחד ברמה כל כך גבוהה של יכולת ויציבות בשלב זה של הקריירה וקוראים לו קארים עבדול ג'באר. לפי היכולת שהציג סטוקטון מול הקינגס (ה-MVP של יוטה בסידרה, בטח טוב בהרבה ממאלון) ובעונה כולה, הוא לא רק שיכול להמשיך לשחק, אלא אף להמשיך ולהוות גורם משמעותי בליגה. שימו אותו בפורטלנד למשל, והבלייזרס אולי אפילו יעברו סוף סוף את הלייקרס בעונה הבאה.

הספקולציות בנושא רבות. תחילה אמרו שכנראה יפרוש כשהג'אז יודחו (האוהדים, אופטימיים חסרי תקנה, גרסו "אם הג'אז יודחו"). מאז נוטים הקולות לכיוון של סיכוי לעונה נוספת, שכלולה, אגב, בחוזה הנוכחי שלו. הבעלים של הג'אז, לארי מילר, ייפגש עם סטוקטון תוך מספר שבועות על מנת לקבל תשובה. הקבוצה של העונה הבאה תיבנה, בעצם, בהתאם להחלטתו, כשחילופי הדורות מתדפקים בדלת ובקבוצה יש כרגע שבעה שחקנים חופשיים (מארשל, ראסל, לארו, לואיס, פאדג'ט, סטארקס וקרוטי).

קארל מאלון, מבחינתו, רודף אחרי ג'באר שנמצא בראש קולעי הנקודות בכל הזמנים ומעוניין להמשיך עוד שלוש שנים (רצוי מבחינתו ביוטה), כפי שאמר אתמול לעיתון בסולט לייק סיטי, אבל אין לדוור מושג מה יחליט חברו הטוב ומה תהיה השפעת ההחלטה על המשך דרכו שלו. יש סיכוי טוב שגם סטוקטון ייתן למילר תשובה חיובית, אבל הוא צריך להשתכנע שבעונה הבאה יהיה לקבוצה סיכוי להיות גורם בליגה, משהו שיהיה שווה את המחיר של המאמץ הפיזי העליון והזמן הרב שהוא רחוק ממשפחתו העניפה: "אם אתה בקבוצה אבל פוגע במשחק שלה, אתה לא עושה שום דבר טוב, למרות הניסיון שלך. אני רוצה שהקבוצה הזו תצליח, איתי או בלעדיי", אמר.

יחליט לכאן או לכאן, הוא לא אחד שיעשה מזה עניין או יבקש מחוות פרידה נרגשות או מרוחות על עונה שלמה נוסח ד"ר ג'יי או ג'באר. ושיהיה ברור, כל מחווה, קיצ'ית ככל שהיתה, הגיעה לחלוטין לשניים האלה ולפורשים גדולים אחרים, אבל זה פשוט לא הסגנון של ג'ון סטוקטון. הוא גם לא ימתח את המורמונים ביוטה ואת התקשורת קיץ שלם. אצל סטוקטון, איש משפחה ואב לשתי בנות וארבעה בנים, זה יסתכם במסיבת עיתונאים צנועה בה יודיע ביובש לאן נפל הפור. לא יהיו שם דמעות.

רוב השחקנים הגדולים פורשים מחמת האילוץ. ישנם כאלה שהגוף מצווה עליהם ופשוט לא מאפשר להמשיך (לארי בירד למשל). אחרים מושכים את הסוף יותר מדי, אבל מתבזים ביחס לשנותיהם הגדולות וזוהרם מתעמעם במקצת (רוברט פאריש לדוגמא). מי שפורש קרוב לשיאו, כמו ג'ורדן בשתי הפרישות, עושה זאת מתוך שובע ורצון להימנע ממצבם של שני הראשונים שהוזכרו.

כשסטוקטון יפרוש, אם השנה ואם לא, האילוץ לא יהיה פקטור. גופו מתפקד כשל נער כמעט, הוא עדיין מסוגל לרוץ עונה שלמה, להוביל קבוצה לפלייאוף ולהשיג מספרים אישיים שרבים יתקנאו בהם בשיאם (למספרים נגיע בהמשך). חכמת המשחק רק משביחה עם השנים; כשעשה טעות בסוף המשחק השלישי בסידרה וביצע עבירה מיותרת ובלתי אופיינית שהוציאה אותו מהמשחק, השדרנים האמריקאיים כל כך התפלאו ומהתגובה לגבי יוצא הדופן אפשר להקיש על רמת קבלת ההחלטות הרגילה של האיש.

אז מה בכל זאת מניע אותו, או במילים אחרות מה עוד חסר לו, לסטוקטון? נו טוב, כמו שכולם יודעים, אצבעותיו מעורטלות מתכשיטים. אפשר להיכנס שוב לשדה המוקשים הזה ולדון במשמעות של השגת או אי השגת האליפות בעת בחינת קריירה של שחקן. ברור שזו השאיפה המקצוענית האולטימטיבית ומדד משמעותי בגדולה של שחקן. ג'ורדן לא היה ג'ורדן ללא הטבעות (או חלקן) וכמוהו ג'באר, הד"ר, מג'יק, בירד ובוודאי איזיאה. אבל סטוקטון הוא סטוקטון גם ללא הטבעת. קארל מאלון, למשל, לא מגיע לדרגת השמות הללו וזאת בגלל ידו העירומה. אם היה אלוף, היה מוכרז כמספר 4 הגדול בכל הזמנים, אבל הוא לא, כי התחושה היא שיש לו עוד מה להוכיח וכנראה שהוא כבר לא יעשה זאת.

סטוקטון, ואני בטוח שכל לילה שלישי הוא חולם על אותן סדרות גמר שהפסיד לשיקגו ויכול היה לנצח, לא צריך להוכיח דבר. גם כך הוא נחשב בעיני רבים לפוינט גארד הגדול בתולדות המשחק, בטח בין אלה שמכונים "טהורים". ביחס ליכולתיו האתלטיות המוגבלות, מידותיו והפוטנציאל שחזו לו המומחים כשנבחר "רק" במקום ה-16 בדראפט 84', הוא הגיע כל כך רחוק, ורק הנהלה מטומטמת ושמרנית עמדה בינו ובין השגת המטרה. אותה הנהלה שידעה לבנות קבוצה סביב שני שחקנים גדולים ולתת גב נצחי מוצדק לג'רי סלואן, אבל לא ידעה לבנות סביבם צוות מסייע עם עומק איכותי. לדעתי, יוטה היא הקבוצה עם הכי פחות כלים שהגיע לגמר בשנות ה-90' והם עוד נחשבו פייבוריטים בסדרה השניה מול הבולס.

סביר להניח שמרכז הכובד בג'אז ישתנה בעונה הבאה. גם אם שני הגדולים יישארו, הרי שמעמדם ורמתם של צעירים כמו אנדריי קירילנקו המצויין, ג'רום קולינס, קווינסי לואיס וגם דה שון סטיבנסון בכיוון עלייה. הדקות של סטוקטון יפחתו והשאלה היא ראסטי לארו הוא המחליף המתאים. בנייה מהסוג שמוריד קבוצה לתחתיות ביבים למשך מספר עונות אינה מתקבלת על הדעת עם סטוקטון ומאלון, אז אולי ינסו להביא חיזוק סביר שייתן לג'אז סיכוי לעשות משהו כל עוד שניהם בסביבה. בכל אופן, יתכן בהחלט שכבר לא נראה את יוטה במתכונתה הידועה שהיכרנו החל מסוף שנות ה-80', קבוצה שהיתה כוח מוביל דו ראשי בשנות ה-90' והגיעה לפלייאוף 18 שנים ברציפות. זוהי תקופה קריטית בהיסטוריה של שושלת מפוארת מבחינות רבות, אבל שושלת שמתואר מנושלת.

רציתם מספרים, קיבלתם מספרים. הנה רק כמה, לסיבור האוזן, העין ושאר איברי חישה:

ג'ון סטוקטון הוא מלך האסיסטים של כל הזמנים (15,177) ומלך החטיפות של כל הזמנים (3,128). מג'יק ג'ונסון שני ורחוק מאחוריו בקטגוריית סך האסיסטים עם 10,141. בנוסף, קלע סטוקטון 18,827 נקודות. הוא מחזיק בממוצע השיא העונתי של מספר אסיסטים למשחק (14.5 למשחק בעונת 89/90) ומחזיק בשיא אסיסטים למשחק יחיד בפלייאוף (24, לצד מג'יק ג'ונסון) וברבע אחד (11). השיא שלו למשחק עונה סדירה יחיד - 28 אסיסטים. לא אלאה את הקורא הנבון בשפע השיאים הנוספים בכל הקשור לענייני מסירות, אבל יש עוד רבים כאלה, שונים ומשונים.

אחוז הקליעות הממוצע מהשדה בקריירה הוא 51.7%, רביעי בכל הזמנים לגארד (אחרי לואיס לויד, מוריס צ'יקס ומג'יק ג'ונסון). זהו, אגב, בדיוק האחוז הממוצע אותו השיג בעונה האחרונה. 17 פעם הגיע לפלייאוף - כל העונות ששיחק בליגה, כולן עם יוטה. אולסטאר 10 פעמים, פעם אחת MVP אולסטאר במשותף עם התאום קארל מאלון (93', סולט לייק סיטי). פעמיים נבחר לחמישיית העונה הראשונה (94'-93', 95'-94'). שש פעמים נבחר לחמישיית העונה השניה. חמש פעמים נבחר לחמישיית ההגנה השניה של הליגה. נבחר ב-96' כאחד מ-50 השחקנים הגדולים בהיסטוריה. זוכה מדליית הזהב פעמיים, באולימפיאדות ברצלונה ואטלנטה, כחבר בנבחרת החלומות.

רוצים עוד? בבקשה: שלישי במספר משחקים בקריירה (1422, אחרי פאריש וג'באר) - במהלך 15 מתוך 17 עונותיו לא החמיץ ולו משחק אחד. ראשון במספר משחקים בקריירה עבור קבוצה אחת. מאז 88', פתח בכל המשחקים בהם שיחק. השתתף ב-609 משחקים רצופים מפברואר 90' לאפריל 97', הרצף השמיני באורכו בהיסטוריה. ב-13 עונותיו הראשונות בליגה החמיץ רק 4 משחקים.

ולצורך אינדיקציה על רמת משחקו בגיל 40: בעונתו ה-17 בליגה מסר סטוקטון 8.2 אסיסטים למשחק (חמישי בליגה) ב-31 דקות, קלע 13.4 נקודות, כאמור, ב-51.7% מהשדה (שישי בליגה), חטף 1.85 פעמים במשחק (10 בליגה), קלע עונשין ב-85.7% (17 בליגה) ואפשר להמשיך עוד ועוד.