גשמי ברכה? לא בסידני

מאת הראל בן-דרור, סידני


אם היינו שמים בקופה כל אגורה שחסרה לנו לשקל בספורט הישראלי, יכולים היינו לקנות יופי של מדליה. כמה קרוב היה ה"מטוס", לו רק היה ממריא עוד ס"מ.

הערב התחיל דווקא לא רע. ברכבת, בדרך לתחרויות האתלטיקה, פגשנו את יו"ר איגוד האתלטיקה הישראלי, שנראה מאוד מתוח ונשמע די בטוח. מנכ"ל הדר יוסף, שהתלווה אליו, הזמין אותנו, שלא לציטוט, למסיבה של המשלחת – אם קוסטה יקח מדליה. לא לקחנו את הטלפון של הבחור מחשש לעין הרע. אל דאגה, אם תהיה מדליה ישראלית, לא תהיה מסיבה בסידני שלא נכנס אליה.

הערב המשיך בסדר. המקומות שלנו באצטדיון היו בדיוק ליד הלפיד האולימפי, בגובה 80 מ'. קור אימים. אם תסתכל מבעד למשקפת לעבר צדו השני של האצטדיון, אולי תצליח לזהות אם האתלט שמתמתח שם הוא שחור או לבן. אבל ה"מטוס" היה בצד שלנו, והלפיד חימם אותנו, כך שהכל היה תחת שליטה.

הערב המשיך להתפתח בצורה טובה. החל לטפטף. מתחילת האולימפיאדה טענתי שעד שלא ירד גשם לא ניקח מדליה. שעה מאוחר יותר יתברר, כי היה זה דווקא הגשם שייתכן ומנע מדליה היסטורית.
הערב המשיך מצוין. ה"מטוס" עבר חד וחלק שלוש קפיצות ראשונות. "יש להם בכלל קלטת של ההמנון הישראלי?" – תמהתי.

את הקפיצה השלישית של מאטוסביץ', כשהרף היה בגובה 2.32 מ', לא ראיתי מרוב מתח. אמריקאי לידי בישר לנו שקוסטה עבר. באותו רגע אני קפצתי לגובה 2.33 מ', אבל אף אחד לא מדד.
בגובה 2.35 מ' ידענו שיהיה קשה. התעטפנו בדגל ישראל בעוד הגשם הולך ומתחזק. הסתכלנו למעלה. לך תדע אם במרחק של 16,000 ק"מ והבדל של 8 שעות הוא שומע, אבל באמת שהתפללנו. גם הזוג האמריקאי מימיננו, הזוג הבריטי משמאלנו וכל הסביבה הקרובה (רובה אוסטרלית), שהבינה מאיתנו שלישראל אין עדיין מדליה בתחרויות (משום מה זה מאוד הפתיע אותם), התרכזה ב"מטוס" למרות שבמסלול רצו הנשים 400 מטר. כולם קיוו, כולם מלבד הגשם.

דקה וחצי אחרי הפסילה השלישית כבר היינו מחוץ לאצטדיון. למי יש כוח למייקל ג'ונסון וקאת'י פרימן.
אברבוך, בבקשה, תאחל לנו שנה טובה.