דרים טים אלק

מאת יוסי כהן


האמריקאים שונאים להפסיד. זה ידוע. קחו את המערכת הכלכלית שבעזרתה הם שולטים בעולם ואת כל סממני המק-וורלד ותבינו איך ארה"ב משרישה את התרבות שלה בכל מדינות המערב. אין שום סיבה שבספורט המצב יהיה שונה. תסתכלו על טבלת המדליות האולימפית (בלחיצת עכבר באתר זה) ותראו איזה עוצמה יש למדינה הזו. יש כמה מקומות שבהם הספורטאים האמריקנים רגישים במיוחד. כדורסל למשל. הם הרי המציאו את המשחק, לא?!

בגמר האולימפי במינכן (1972) לארה"ב כבר היה רצף של 71 ניצחונות, מאז הפך הכדורסל לענף אולימפי רשמי ב-1932. מולם בגמר התייצבה רוסיה, עם כל הפוליטיקה מסביב. רוסיה פיגרה 50:49 שלוש שניות מהסיום והוציאה את הכדור מתחת לסל שלה. השופטים עשו עם הסובייטים חסד כשהחזירו פעמיים את הכדור אחרי שהוצא מקו החוץ בטענה שהשעון לא אופס. בפעם השלישית הכדור יצא ואלכסנדר בלוב קלע את סל הניצחון, סל שזרע את זרעי ה"דרים טים". האמריקנים סירבו לקבל את מדליית הכסף והותירו את הרוסים מבסוטים עד הגג.

ב-76' חזרו האמריקנים לנצח וב-80' החרימו את האולימפיאדה שנערכה במוסקבה. ב-84' לקח מייקל ג'ורדן את מדליית הזהב האולימפית הראשונה שלו וב-88' שוב הפסד, והפעם אפילו לא בגמר. רוסיה ויוגוסלביה העפילו לגמר וארה"ב נדחקה למקום השלישי. יותר מזה ארה"ב לא היתה מוכנה לקבל. בשורה של החלטות פוליטיות (כרגיל בספורט) עם הגיון קפיטליסטי מאחוריהן הוחלט שכוכבי ה-NBA יוכלו לייצג את נבחרת הכדורסל האמריקנית באולימפיאדת ברצלונה. כך נסתם הגולל על תחרותיות בענף. רק לשם השוואה, בטורניר הכדורגל האולימפי יכולים להשתתף רק כדורגלנים עד גיל 23, ושלושה אחרים מעבר לגיל. ככה יכולה נבחרת ניגריה לנצח את ארגנטינה בגמר אולימפי. ככה מגלים כוכבים חדשים והתחרותיות נשמרת.

מייקל ג'ורדן, לארי בירד, מג'יק ג'ונסון וצ'ארלס בארקלי לקחו את הטורניר בברצלונה עם עיניים עצומות והלהיבו את כל העולם. באטלנטה, במגרש הביתי, "דרים טים ב'" עשו את הניקוי הכללי בעזרתם האדיבה של שאקיל אוניל, פני הארדוואי וקרל מלון.
והשנה? שאקיל אוניל וקובי בראיינט ויתרו על הופעה במשחקים. בטח, עדיף לכייף בשמש של קליפורניה מאשר לנסוע עד אוסטרליה בשביל להתעלל בנבחרות זוטרות כמו סין ואנגולה. כשמטרת שחקני הקבוצות היריבות היא לשמוע את באזר הסיום, להחליף חולצות ולקבל חתימה מוינס קרטר.
כל התכלית של משחקים אולימפיים מאבדת מערכה. הכוכבים הגדולים בליגה כבר מוותרים על התענוג האולימפי. למרות שקרטר וג'ייסון קיד מככבים על המגרש, הכוכבים הטובים בליגה לא נמצאים בסידני, מה שמפיג מההנאה ומהכוונה המקורית של הקמת נבחרת אול-סטארס שכזו (איפה אלן אייברסון, לטרל ספריוול וטים דאנקן?).

האמריקנים יכולים להיות מרוצים. אם השיטה תימשך, אפשר לסוגר את הטורניר ולשלוח להם את מדליית הזהב בדואר. הם לא יצטרכו להרחיק עד אתונה כדי לקחת מדליה מטופשת וישאירו את הבמה לתחרות אמיתית ומלאה במשחקים מרתקים. ככה טורניר אולימפי צריך להיות.