חזרתו של האיש מהלוגו

למרות שדי ברור שהפלייאוף האמיתי יתחיל במערב רק בסיבוב השני, הרי ששתי קבוצות, דאלאס והלייקרס, יזדקקו להפגין את מלוא יכולתם כדי לצלוח את הסיבוב הראשון בן החמישה משחקים, ולפיכך המסוכן ביותר.

הסיבות לדאגה של הלייקרס צריכות להיות יותר פסיכולוגיות מאשר מקצועיות. פורטלנד ניצחה בשבוע שעבר את הלייקרס בשתי הארכות למרות שסקוטי פיפן הורחק כבר במחצית הראשונה. פורטלנד ניצחה למרות שהלייקרס פתחו פער של שבע נקודות בהארכה הראשונה, פער שבדרך כלל מספיק לה. פורטלנד ניצחה מפני שרובן פטרסון מאמת שוב ושוב את הטענה שלו על היותו "עוצר קובי", ומפני שבונזי וולס מכריח את קובי להזיע על באמת בהגנה. לפורטלנד יש שלושה גבוהים שלא פוחדים משאקיל אוניל, והחזרה של שון קמפ לכושר משחק בו הוא נמצא היום היא אחד מפלאי העשור בליגה.

אבל הלייקרס צריכים להיזהר משום שהדלק שמניע את פורטלנד במשחקים נגדה, הוא הדלק המסוכן ביותר: רגש הנקמה. פורטלנד לא מפחדת מהצהובים-סגולים, משום שלדעתם הלייקרס לא יכולים לגרום להם נזק גדול יותר מזה שנגרם לקבוצה לפני שתי עונות. פורטלנד לא מפחדת מהלייקרס ורק קבוצה שלא מפחדת מהלייקרס יכולה להדיח אותה. זו יכולה להיות סדרה של שלושה משחקים (לטובת הלייקרס, כמובן), אבל סביר יותר להניח שהסדרה הזו תתארך לחמישה.

המצב של דאלאס קצת יותר מסובך. מדובר בקבוצה שלקחה עד הסוף את הפילוסופיה של המאמן והבעלים שלה. קבוצה שלא חשוב לה כמה היריבה תקלע, מפני שהיא תמיד תדע לקלוע יותר. זה יכול לעבוד נגד סאן אנטוניו וקבוצות אחרות עם התקפה מוגבלת, זו יכולה להיות בעיה אמיתית נגד מיניסוטה. למיניסוטה יש ארבעה שחקנים שיכולים, פוטנציאלית, לסגור עשרים נקודות בערב (בילופס, פילר, גארנט ושצ'רביאק), וביחד עם ג'ו סמית ונסטרוביץ' המשתפר הם יכולים לעצור את הריצה של דאלאס. יותר מכך: הגמישות של גארנט והיכולת שלו לשמור על כל שחקן, תחסל כמעט לחלוטין מיס-מאצ'ים בסדרה הזו, ודון נלסון בלי מיס-מאץ' זה כמו נירוואנה בלי קורט קוביין.

במזרח התמונה מסובכת הרבה יותר. כשכולם בינוניים, המרווחים נעשים צרים הרבה יותר. למעשה, אפשר לטעון שארבע הקבוצות שמדורגות אחרונות בתמונת הפלייאוף עולות על ארבע הראשונות. הנטס, פיסטונס, ובוסטון הן קבוצות קבוצתיות אמנם, אבל עדיין נופלות וקמות על היכולת של הסופרסטארים שלהם: קיד בניו ג'רזי, פירס בבוסטון וסטקהאוס בדטרויט (למרות שכאן התמונה מאוזנת יותר בגלל נוכחותו של בן וואלאס). שרלוט, פילדלפיה וטורונטו מגיעות לפלייאוף ביכולת משחק מצוינת ועם כוכבים שנחו השנה די הרבה בגלל פציעות בתחילת העונה (השאלה העיקרית היא באיזה כושר משחק יגיע אייברסון לפלייאוף). אפילו אינדיאנה, עם הסגל הרחב שלה, יכולה לנצח את הנטס בכל יום נתון.

בשבת, העשרים באפריל, מתחיל הפלייאוף. העשרים באפריל הוא גם יום ההולדת של החבר אלן יוסטון, אחד שהצליח לסחוט חוזה שמתאים יותר למתיחה של האחד באפריל. התמונה של תחתית החוף המזרחי חושפת כמעט טרגדיה יוונית: הניקס עמוק שם, רק הבולס מתחתם, מיאמי רחוקה מספר ניצחונות מועט משתיהן. פעם, שלושת הקבוצות הללו היו נאבקות ביניהן על הזכות למחוק את נציגת המערב. יותר נכון: פעם, לפני פחות מעשור, פט ריילי ניסה לשכנע את שתי הקבוצות הללו שהן טובות יותר משיקגו ושתיהן משלמות היום על היומרה.

שני דברים עומדים לזכותם של הניקס בדרך לתהליך הבניה שלהם: היותם שוק הטלוויזיה הגדול ביותר באמריקה וחוזה הטלוויזיה החדש של הליגה. רשתות השידור לא יכולות להרשות לעצמן קבוצה ניו יורקית אימפוטנטית. מה זה אומר: שהניקס יבחרו גבוה בדראפט הקרוב, אולי הכי גבוה (לחובבי האנטי-קונספירציה נזכיר רק את ה"מזל" שבזכותו בחרה וושינגטון ראשונה אשתקד).

לניקס יש היסטוריה עגומה של בחירות דראפט. למעשה, שום שחקן לא נשאר בקבוצה מהעשור האחרון של הדראפטים מלבד לאבר פוסטל וגם הוא טעון הוכחה. זכורים בעיקר שני דראפטים: ב- 1999 נבחר פרדריק וייס על פני רון ארטסט המקומי. ב- 1996 היו לניקס שלוש בחירות בסיבוב הראשון (18, 19, 21) והיא בחרה את וולטר מקארתי, ג'ון וואלאס ודונטה ג'ונס. הניקס יכלו לעשות טרייד באותו יום ולהביא את קובי בראיינט (שנבחר במקום ה- 13), או סתם לבחור בז'ידרונאס איגאלאוסקס (במקום העשרים).

לניקס יש היסטוריה רעה בטריידים (הידעתם שדאג כריסטי עזב את הקבוצה עבור שירותיהם של ויקטור אלכסנדר וווילי אנדרסון?). לניקס יש היסטוריה גרועה של פיטורי מאמנים ומנהלים (דון נלסון וארני גרנפלד). הניקס צריכים להתחיל לכתוב את ההיסטוריה שלהם מחדש.

כדי לעשות זאת, הניקס יצטרכו לוותר על הבחירה הגבוהה שלהם ולשלוח אותה עם עוד שחקן אחד או שניים שיושבים כמו גיליוטינה על תקרת השכר שלה, עבור שחקן מוכח (נגיד, וינס קרטר?) אח"כ צריכים למצוא קבוצות שאלן יוסטון (או ספריוול) וקמבי הן החתיכות החסרות לתואר האליפות שלהן. לשלוח את וורד האנטישמי לאנשהו, לתת לקורט תומאס את הפאואר פורוורד (הוא הוכיח את עצמו השנה) ולוותר על הרינגטון או וויתרספון. אבל בשביל שכל זה יקרה, הניקס חייבים להחליף את סקוט ליידן.

בדראפט של 1996, הלייקרס קיבלו את בראיינט עבור ולאדה דיבאץ. חמש שנים לפני כן דיבאץ היה הסנטר שאיתו הלכה הלייקרס עד לסדרת הגמר נגד שיקגו, והוכיחה שחמש האליפויות שלה בשנות השמונים לא היו שייכות לריילי (שעזב את הקבוצה לפני תחילת העונה). לאיש שהיה אחראי לאליפויות הללו (ולהחתמה של בראיינט, אוניל ופיל ג'קסון) קוראים ג'רי ווסט. כבר שנתיים שהוא מחוץ לכדורסל והחודש הוא הודיע שהוא רוצה לחזור.