סידנילנד

מאת הראל בן-דרור


הפארק האולימפי, יותר משהוא מזכיר את ווינגייט, הדר יוסף או בלומפילד, מעורר בך תחושה כאילו אתה בדיסניוורלד. כמו ב"מיין סטריט" בפארק השעשועים, גם כאן נחיל אדם מציף את הרחוב הראשי "אולימפיק בולווארד", החוצה את האתר לאורכו בדרכו לאטרקציות השונות (האולמות, האיצטדיונים והבריכה), הממוקמות לצידי הדרך. מדשאות ירוקות ורחבות, מזרקה מתקדמת וברנשים מחופשים, המשעשעים את הילדים, מצליחים לעיתים להשכיח ממך את המתח והתחרות המתלהטים, רק כמה מטרים ליד.

מזללות מפוזרות בכל פינה וכמו בכל פארק המכבד את עצמו, המחירים היכן שהיינו רוצים לראות את אברבוך ומאטוסביץ' – בשחקים. רמקולים הפזורים בפארק מבקשים מקהל האוהדים לשתות הרבה ולמרוח שמן שיזוף. גשם האולימפיאדה הינו, לעת עתה, כמו מדליה ישראלית – כולם אמרו שיבוא, אך בינתיים עוד אין אף סימן.

הפארק עצמו ידידותי מאוד וניתן להתמצא בו בקלות, על אף גודלו. אם בכל זאת נתקלת בבעיה, תוך שניה יעוט עליך בהיסטריה אחד המתנדבים, חדור התלהבות לסייע.
130 אלף אוסטרלים עובדים מסביב לאולימפיאדה, מתוכם 62 אלף(!) מתנדבים(!!), שכל שכרם הינו חולצה, כובע והכרת התודה של האורחים. היות שבאמת אין צורך בכל כך הרבה אנשים בכדי להכווין את קהל האוהדים, משמשים המתנדבים פתרון לבעיה הקשה ביותר הניצבת בפניך בשהותך בפארק – מי יצלם אותך.

בפארק ובעיר עצמה ניתן עדיין להיתקל בתורים ארוכים ליד קופות הכרטיסים, למרות שנותרו כרטיסים רק לענפים ולמשחקים השוליים ביותר. כרטיסים לתחרויות השחייה והאתלטיקה ניתן להשיג בספסרות בלבד, כאשר מוקד הספסרות הפופולארי ביותר הינו בפינת הרחובות 'אליזבת' ו'פארק', ליד קופה מרכזית, בדיוק מתחת ל... בית הכנסת הגדול של סידני.

הבריכה האולימפית ממשיכה לרכז כאן את מירב תשומת הלב. הפסדו של ה"טורפדו" ל"הולנדי המעופף" ב-200 מ' חופשי רק הפך את איאן ת'ורפ לאהוב יותר בקרב האוסטרלים (ובעיקר האוסטרליות), היות שהוכח שהאליל הוא אנושי. נעים היה לשמוע את מחיאות הכפיים האוסטרליות להולנדי, למרות האכזבה הלאומית. אין ספק, האוסטרלים ההגונים טובים בלהפסיד בכבוד.
במקביל, משעשע לראות את התלהבותם חסרת המעצורים לאחר הניצחונות הכל כך צפויים של סוזי אוניל ונבחרת השליחים ב-4*200 מ' חופשי. כנראה שלנצח בכבוד הם יודעים עוד יותר טוב.

אורבך לסיום. 55.74 השניות ששחה בגמר היו 55.74 השניות הקצרות ביותר עבורנו מאז תחילת האולימפיאדה. כל-כך רצינו שהמשחה הזה לא ייגמר. כמה טוב היה להרגיש שייכים, סוף סוף, ולו במעט למיעוט האקסקלוסיבי. הרגשנו כמו ברקיע השביעי למרות שגם שמיני זה טוב. תודה לך איתן.