פלייאוף כמו שפלייאוף צריך להיות

אה, אז ככה נראה פלייאוף. כי מי שאוהב כדורסל, אבל הולך לראות רק את ליגת הגברים, לא ידע לעולם איך זה נראה, או לפחות בעשור האחרון. שם אמנם תמיד זה מתחיל באפס אפס, אבל בסוף איך שלא יהיה ומה שלא יהיה הצהובים מנצחים.

רעננה גייסה את הגרעין הקשה למשחק ברמת השרון. בסביבות 100 ילדים, עם עוד כמה אימהות ואבות כדי לנסות לדגדג את רמת השרון. גם ראש העיר, זאב ביילסקי, דפק כרטיס במחצית. בדרך כלל זה עוזר. לא הפעם.

שני המשחקים הראשונים בין הקבוצות היו פלייאוף, עם כל המשתמע מזה. אבל שניהם ביחד היו כלום לעומת המשחק הזה. עם שופטים אחרים, לא בטוח שהיו נשארות לרעננה ורמה"ש שחקניות על המגרש. את המכות והצעקות שמעו עד לכיסא הכי רחוק ביציע . טוד וורניק יודע שבפלייאוף מותר קצת יותר, דבר שהפך את המשחק לחגיגה של פיזיות, מכות, השתטחויות וטראש טוק. שתי העבירות הבלתי ספורטיביות שנשרקו הם רבע ממה שהיו צריכות להישרק.

כשרמה"ש עברה לשחק באולם באורנים זה קרה אחרי השנה הגדולה בגביע רונקטי, השנה שהפכה אותה ל"מכבי" של ליגת הנשים. אבל דווקא אז נעצר המומנטום, האולם לא הצליח להתמלא כמו בקרית הצעירים המיושן והיו לא מעט ערבים מביכים מאוד בליגת האלופות העונה עם בקושי רבע מהתכולה.

ופה מתחיל סיפור ההצלחה של רעננה. אחרי שרמה"ש חטפה בבית מרמת חן, והפסידה בתחילת השבוע ברעננה, פתאום כולם האמינו שרעננה יכולה לעשות את זה. גם לטל נתן יש חלק בסיפור, בעוד כמה שנים ילמדו בקורס מאמנים איך הילד מעסיק את התקשורת ומביא סדרת פלייאוף בליגת הנשים להתעניינות גדולה הרבה יותר משנים אחרות. אפילו אורנה אוסטפלד התחילה להילחץ באיזשהו שלב. הפעם האחרונה שהיא עמדה על הרגליים כל כך הרבה במשחק אחד היתה אולי לפני שנתיים.

אבל רעננה עדיין לא בשלה לאליפות. במשחק הראשון ברמה"ש זו היתה שירה העליון, עם כל המטר ורבע שלה, שכמעט החזירה אותם למשחק. במשחק השני זו היתה התעלות מופלאה של אמבר הול. במשחק השלישי זו היתה סנדרה פסיץ', זו שלא יכולה לקנות סל, שסיימה את המשחק עם 5 שלשות. כלומר, ברעננה איכשהו הדברים קורים. משום מקום. אבל גם הנסים נגמרים וכדאי לאיש המשק באולם בלב הפארק ברעננה לא להחליף רשתות לקראת המשחק בשבוע הבא. פשוט כי חבל.