ארז הרשע והתקשורת שלא יודעת לשאול

כ??נ?ג?ד א?ר?ב??ע?ה ב?נ?ים ד??ב??ר?ה ת?ו?ר?ה. א?ח?ד ח?כ?ם, ו?א?ח?ד ר?ש??ע, ו?א?ח?ד ת??ם, ו?א?ח?ד ש??א?ינו? יו?ד?ע? ל?ש??או?ל.

ח?כ?ם מ?ה הו?א או?מ?ר? מ?ה ה?ע?דו?ת ו?ה?ח?ק??ים ו?ה?מ?ש??פ??ט?ים א?ש??ר צ?ו??ה יי א?ל?ה?ינו? א?ת?כ?ם? ו?א?ף א?ת??ה א?מ?ר לו? כ??ה?ל?כו?ת ה?פ??ס?ח: א?ין מ?פ?ט?יר?ין א?ח?ר ה?פ??ס?ח א?פ?יקו?מ?ן.

ר?ש??ע מ?ה הו?א או?מ?ר? מ?ה ה?ע?ב?ד?ה ה?ז??את ל?כ?ם? ל?כ?ם - ו?ל?א לו?. ו?ל?פ?י ש??הו?צ?יא א?ת ע?צ?מו? מ?ן ה?כ??ל?ל כ??פ?ר ב??ע?ק??ר. ו?א?ף א?ת??ה ה?ק?ה?ה א?ת ש?נ??יו ו?א?מ?ר לו?: ב??ע?בו?ר ז?ה ע?ש??ה יי ל?י ב??צ?את?י מ?מ??צ?ר?י?ם. ל?י - ו?ל?א לו?. א?יל?ו? ה?י?ה ש??ם, ל?א ה?י?ה נ?ג?א?ל.

ת??ם מ?ה הו?א או?מ?ר? מ?ה ז??את? ו?א?מ?ר?ת?? א?ל?יו: ב??ח?ז?ק י?ד הו?צ?יא?נו? יי מ?מ??צ?ר?י?ם, מ?ב??ית ע?ב?ד?ים.

ו?ש??א?ינו? יו?ד?ע? ל?ש??או?ל - א?ת?? פ??ת?ח לו?, ש??נ??א?מ?ר: ו?ה?ג??ד?ת?? ל?ב?נ?ך? ב??יו?ם ה?הו?א ל?אמ?ר, ב??ע?בו?ר ז?ה ע?ש??ה יי ל?י ב??צ?את?י מ?מ??צ?ר?י?ם.

ארז אדלשטיין מה הוא אומר? מה דרך הארץ הזאת לכם? לכם – ולא לו. ואם בעטתי בכמה שלטים, קיללתי כמה שופטים, העלבתי שחקן או שניים (או שלושה) וגם פצעתי אחד – אז מה? תאמינו לי שאני יודע מה אני עושה ועובדה – הקבוצות שלי מנצחות, השחקנים שלי אוהבים אותי ובעיקר - לומדים המון כדורסל. אז לפעמים אני קצת ג'ינג'י – בשביל מה שאני נותן לכדורסל – מותר לי.

אז זהו, שלא. כי ההבדל בין אדלשטיין לאלוף משנה דרגתי (שם בדוי), גיבור ישראל, ש"רק רצה להחמיא לפקידה שלו" ו-"לא התכוון לשום דבר באמת", הוא דק הרבה יותר ממה שנראה ברגע הראשון. ספורט, עוד לפני הצדדים המיקצועיים ובטח לפני הכסף הגדול, הוא קודם כל תרבות, ובדיוק פה – מגברי לוי, דרך פנאן את שמעון וכלה במשפחת לוזון, הספורט שלנו חולה. ארז אדלשטיין, על פניו רשע הרבה יותר קטן מהשמות הנ"ל ואחרים, רשעותו בכך שעם הידע, האנרגיה והכריזמה שלו, הוא מציג לנו אופציה לספורט אחר – מקצועני אבל קליל, בידורי אבל סוחף, וכמעט כהרף עין הוא מנפץ אותה לרסיסים ביוהרה המתפתחת, המשדרת "לי מותר", המזכירה כמה מיתוסים ישראליים שלא באמת היינו רוצים לחיות מחדש (ממשה דיין שולח הידיים ועד איציק מרדכי מרים החצאיות) וסופה להיגמר באיזו אמירה שצבעה שחור משחור, או במקרה הטוב – מוקה.

"אני מרגיש כמו מלך הביצה", אמר אדלשטיין בראיון בתחילת העונה, כשר"ג רצה לפתיחה של 0:7 בליגה, עוד הרבה לפני ההתפטרות שנשכחה והברך של מוסינזון שנפגשה עם לוח התדריכים שלו. ארז אדלשטיין הוא בלי שום ספק אחד המועמדים הבולטים למלכות בספורט הישראלי, אבל דווקא בגלל זה, ורגע לפני שהוא נהיה מבוגר מדי בשביל להשתנות, זה הזמן לומר לארז: אין לנו שום רצון שתהפוך לגירסה הכתומה של החבר לוני, אבל תזכור שהכללים תופסים גם לגביך. נשמח מאוד שתהיה יום אחד למלך, אבל דחיל ראבאק – נמאס לנו לטבוע בביצה.

"פרשת מני לוי"
"פרשת ישראל כהן/ההימורים הלא חוקיים"
"פרשת הטיות משחקים על ידי שופטי כדורגל"
"פרשת קרית אליעזר/אמיר רנד"

"העיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה", ידקלם לכם כל סטודנט מתחיל לתקשורת. עיתונות הספורט, אם נעשה השלכה, היא כלב השמירה של הממלכה שלה – הספורט ומוסדותיו. הכלים העומדים לרשות התקשורת הם פשוטים – הצגת נתונים והעלאת שאלות, בצורה ישירה או על ידי אופן וכמות הצגת הנתונים. אם זה בכותרת בעיתון/באתר, בכתבת תחקיר, בראיון נוקב, בתמונה, שכידוע שווה אלף מילים, בעריכה יצירתית יותר או פחות של כתבה טלוויזיונית או באלף ואחד אמצעים אחרים.

לרשימת הפרשיות הנ"ל – רשימה חלקית של נושאים שעלו לדיון בסדר היום הציבורי של עיתונות הספורט בשנה האחרונה, יש מכנה משותף אחד – מהדיון באף אחת מהן - נכון לשעה זו - לא יצא כלום. כלום. בנתונים, כידוע לכל קורא/מאזין/גולש/צופה, אין מחסור, אבל העובדות בשטח מדברות בעד עצמן – כמעט בשום נושא מרכזי לא הצליחה עיתונות הספורט בישראל להוביל לשינוי משמעותי. מבין כל הפרשיות הנ"ל ואחרות – היחידה שהתפתחה כתוצאה תחקיר עיתונאי (הטיות משחקים על ידי שופטים - תקועה אי שם אצל כחולי המדים), היתה זו של ניב רסקין בגל"צ – אחד מגופי התקשורת דלי האמצעים במחוזותנו – וגם ממנה כנראה לא ייצא הרבה, אם בכלל.

אפילו מהמסע הציבורי שניהל העיתון של המדינה בשנה האחרונה, נגד המשך העסקתו של ריצ'ארד נילסן כמאמן הנבחרת ואופן התנהלותו של יו"ר ההתאחדות לכדורגל, גברי לוי, לא יצא דבר. איפה כן השפיעה העיתונות? "פרשת פיני גרשון", הסכסוך בין אלי גוטמן לקהל של בית"ר ויצירת אינספור תבערות בגדלים שונים בעקבות פרסום חוזיהם או פליטות פיהם של מיני כוכבים בשמי הספורט הישראלי. בכל הצהוב הצועק הזה, מסתבר, אין מקום לתחקירים עיתונאיים ראויים או קמפיינים עקביים למען ערכים שיאפשרו לספורט שלנו להתקדם לאנשהו. אין פלא שכוכב התקשורת מספר 1 בספורט הישראלי של 2002 הוא שלמה שרף.

אי אפשר, למרות שזה די נחמד, להפיל הכל על התקשורת, שפועלת בסביבה תרבותית ופוליטית מסויימת, אבל חייבים להודות באמת – עיתונות הספורט שלנו יודעת לעשות הרבה גלים והרבה רעש, אבל לעשות את הדבר הכאילו פשוט הזה – של לשאול את השאלה הנכונה – היא עדיין לא מסוגלת. חג שמח.