לא עברנו, אבל נעבור גם את זה

הבוקר הזה נפתח עם עוד פיגוע בירושלים, שהצטרף לעוד פיגועים בת"א, חיפה, חדרה, נתניה ואיפה לא. המדינה הזאת מחפשת כבר שנה ומשהו סיבות לחייך, וכשמפטרים אותך מהעבודה, מפחידים אותך בפיצוצים במרכז העיר, ומצפצפים לך מכל עבר כשאתה מגיח לרחוב, אתה נשאר בבית לראות כדורגל. אמה-מה, עכשיו, כשאתה רוצה לראות את מיטב הכדורגל, מבקשים ממך עשרים וארבע שקלים.

אז נשארת עם ליגת העל ועם בית"ר ירושלים שבדרך לרדת, מכבי ת"א שמבטיחה ולא מקיימת, הפועל חיפה שמתפרקת, מכבי חיפה שמאיימת לקחת עוד אליפות אנמית, העקשנות של הלוזונים והחיוך של מוטל'ה במוצאי שבת. אנדי הרצוג הורג אותך בדקה ה-92 ונילסן מנסה הרכב חדש, שסופר עד שבע בגרמניה.

ולפתע, כאילו משומקום, מגיעים שמעון גרשון וקלשצ'נקו בדקות הסיום מול צ'לסי ומרעידים את האדמה – סנסציה דלה סנסציה. ומי זה התעורר? החבר אוסטרץ, זה שרץ כמו גמל ויבש כמו המדבר בליגה, מבקיע בלונדון שער מהסרטים. אחרי שבועיים אתה לא מאמין שהם מנצחים את לוקומוטיב וכעבור עוד שבוע אתה קופא אתם במינוס 17 מעלות, אבל הלב שלך חם, רותח. לקראת פגרת החורף מבטיחים לך בפארמה שיאכילו אותך גבינות פארמזן (פארמג'אנו יתקנו המהדרין), אבל אוסטרץ ופישונט טועמים רק דבש ושולחים גם את אריגו סאקי הגדול הביתה.

פתאום אופ"א נכנסת לתמונה, רק זה חסר להם – קבוצה ישראלית מצליחה באירופה וסוחבת אחריה אלפי אוהדים, מאות אנשי אבטחה, מסוקים וניידות לכל מקום שהיא מגיעה. ראשי מילאן, כמו מאפיונרים אמיתיים, עושים את העבודה בשקט ומשכנעים את בעלי החליפות לשנות את מיקום המשחק.

הגיע שלב הנדודים. אפילו האי השכן, שלא העיר פנים לכדורגל הישראלי בשנים האחרונות, לא עומד בעומס וקורס מול האימפריה. הפועל ת"א הופכת לקבוצה ללא מנחוס – ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ הספורט, חמש פלוס, רמי וייץ, יורם ארבל, מאיר איינשטיין, אבי רצון, שלמה שרף, ניר קלינגר – אף אחד לא מצליח להרוס את החגיגה האדומה שפשוט לא מוכנה להיגמר.

ושוב מגיע יום חמישי, שכבר מזמן הפך אדום - אוסישקין הומה מאוהדים שבאו לראות משחק בטלוויזיה, עוד כעשרת אלפים נוסעים לאיטליה. ושוב, למשך שעה וחצי, אתה שוכח מהפיגוע שהיה הבוקר, מהאובדראפט בבנק ומהבוס המניאק, ומנסה ליהנות מהדבר היחיד במדינה הזאת שמעלה חיוך. הסיום, למרות האכזבה, אינו מאכזב. ההרגשה היא כמו אחרי טיול ארוך בדרום אמריקה או במזרח - מלא בחוויות וברגעים קסומים, מהולים בעצב של סוף. הראש מסרב להאמין שזה נגמר ואתה מנסה לחשוב שאולי החלום הטוב הזה היה אמיתי והמציאות המרה היא רק סיוט חולף. אולי.