"נדב הוא מין 3-4 כזה", "טפירו ולמונט לא יכולים לשחק ביחד כי שניהם משחקים 1 וצריכים את הכדור", "מגי'ק ג'ונסון היה פוינט גארד קלאסי, אבל יכול היה לשחק גם 3, 4 ואפילו 5".
מכירים את כל הוויכוחים והסיפורים על העמדות במגרש? מה אומרים בכלל כל המספרים האלה. אם אריאל מקדונלד הוא פוינט גארד זה אומר שהוא חייב להוביל את הכדור באמצע, או שהוא לשחק גם לקבל שתי חסימות כדי להשתחרר לקליעה? בקיצור, בואו נעשה קצת סדר בבלאגן. כל העמדות במשחק ההתקפה - 1 עד 5.
Point guard - פוינט גארד (עמדה 1)
המוח, המאמן על המגרש. אחראי מספר 1 למשחק ההתקפה. כשמאמן אומר אחרי הפסד "המשחק שלנו לא שטף. ההתקפה נתקעה", הוא מתכוון במילים אחרות שהפוינט גארד דפק את העסק. ראיית משחק, שליטה בכדור ויכולת מסירה הם דברים שחייבים להיות אבסולוטיים אצל רכז משחק.
ברמה הטקטית מדברים על קבלת החלטות - מתי לעשות איזה תרגיל, מתי ללכת פנימה ומתי החוצה, מתי לרוץ ומתי לעצור את המשחק. בעבר (בייחוד באירופה), פוינט גארד שלא היה מסוגל לקלוע מבחוץ (מישהו אמר ארואסטי?) היה דבר כמעט לגיטימי, היום כבר כמעט ולא מוצאים כאלה. קבוצות יכולות להחזיק במצבים מסוימים שני פוינט גארדים על המגרש שיתחלקו בניהול במשחק ויורידו מהלחץ שמפעיל היריב על הכדור. דוגמאות לפוינט גארדים קלאסיים: אלמיר בנט, אריאל מקדונלד, פנאיוטיס יאנקיס, אלכסנדר דג'ודג'ביץ', (בסביבותנו). סם קאסל, ג'ייסון קיד, גארי פייטון, אנדרה מילר וסטיב פרנסיס (ב-NBA).
Shooting guard - שוטינג גארד (עמדה 2)
רצוי שיהיה שחקן שיכול לעזור בניהול המשחק ובאחזקת הכדור. זה שנותן מנוחה על המגרש לפוינט גארד. בדרך כלל העמדה בה יציב המאמן את הקלע הכי טוב שלו. לא חייב להיות פנומן בהובלת כדור, אבל חייב להיות מסוגל לשים את הכדור על הרצפה כשצריך. שוטינג גארד טוב צריך להיות בעל יכולת לתפוס את הכדור ולשחרר אותו מיד לסל. שחקן שלא צריך יותר מחצי הזדמנות (חסימה, עיכוב של השומר) כדי לפגוע. טווחים של 7-6 מטר לקליעה לא צריכים להוות שום בעיה עבורו.
שחקן שצריך להיות בעל יכולת לחסל קבוצה בכמה דקות. בסביבותנו: מיקי ברקוביץ', עמנואל ג'ינובילי, אנדריאה מנגין, אלפונסו פורד. ב-NBA: אלן יוסטון, רג'י מילר, ריי אלן.
Small forward סמול פורוורד (עמדה 3)
השחקן שאמור לקשר בין שחקני הקו האחורי לקו הקדמי. שחקן שמשחק רחוק מהסל, ואמור לתת למשחק ההתקפה אלמנטים גם של קליעה בחוץ וגם של חדירה פנימה. בהרבה מקרים, בגלל היכולת המגוונת שלהם, משתמשים בהם כשחקני קלאץ' ולמצבים בהם המשחק תקוע וצריך להגיע לזריקה מהירה. שחקן 3 טוב יכול להפוך את שחקני הפנים או החוץ שלידו לטובים פי כמה. סקוטי פיפן הוא הדוגמא הקלאסית ל-3 בעל יכולת קליעה, חדירה ומסירה. תור הזהב של מייקל ג'ורדן, וגדול ככל שהיה/יהיה מייקל, לא היה מתקיים לולא פיפן, אחד מהסמול פורוורדים הגדולים בליגה. בסביבותנו: אנתוני פרקר, מוטי דניאל, פרג'יקוס אלברטיס. ב-NBA: מייקל פינלי, גלן רובינסון, מייקל ג'ורדן (של היום).
Power forward פאוור פורוורד (עמדה 4)
שחקן שאמור לסייע לסנטר מתחת לסלים, אבל משחק מעט יותר רחוק מהסל. שחקן שבדרך כלל עושה הרבה עבודה שחורה חסימות לקלעים, חילופי מקומות וחסימות עם הגבוה שמתחת לסל, אחד שצריך לדעת לקלוע מטווחים בינוניים וגם עם הגב לסל. שחקן שיכול לנצל את הגובה והמיקום שלו לטובת ריבאונד התקפה. דניס רודמן (בזמנו) היה דוגמא לזן קלאסי של שחקן 4, אחד שעושה הרבה עבודה שחורה (חוץ מצרות) וריבאונדר התקפה ענק. לא קלעי גדול אמנם, אבל שחקן שמוריד הרבה לחץ מהשחקנים מתחת לסל. כריס וובר הוא דוגמה לפאואר פורוורד שיכול לעשות את ההבדל בהתקפה וטים דאנקן? הוא כבר מגדיר את העמדה מחדש. בסביבותנו: מירסאד טורצ'אן, נדב הנפלד, עידו קוז'יקרו. ב-NBA: קארל מלון, דירק נוויצקי, מרקוס קאמבי (אל תספרו לראשי הניקס), הוראס גרנט (של פעם).
Center סנטר (עמדה 5)
הביג גאי, עמדת ה"בשר". שחקן שממוקם באיזור הצבע - תנועה עם הגב לסל היא לחם חוקו. סנטר משובח חייב להיות שחקן חזק, שיכול להתמודד עם המאבקים מתחת לסל ועם שומרים כבדים וקשוחים. וכדי שהאיש באמצע יהיה משמעותי באמת, הוא צריך להיות מספיק חכם כדי לדעת להוריד מסירה החוצה או לשחקן שחותך לסל כשההגנה מתכווצת לכיוונו. שחקן שאם הוא דומיננטי במשחק חבל לקבוצה השנייה על הזמן. כמה פעמים שאקיל אוניל קלע 40 נק' והלייקרס הפסידו? סביבותנו: ראשארד גריפית, רוברטו דואניאס, דיאן תומאשביץ'. ב-NBA (זן נכחד): שאק, דיקמבה מוטומבו, וולאדה דיבאץ, דייויד רובינסון.
עכשיו קחו את המספרים ותערבבו
חלק גדול מהשחקנים הם לא שחקני עמדה קלאסיים. ככל שהשחקן בעל יכולת גבוהה יותר הוא יכול לשחק בשתי עמדות ולפעמים יותר. קובי בראיינט לדוגמא, יכול לשחק כפוינט גארד, יכול להיות שוטינג גארד וכשצריך גם לשחק עם הגב לסל. מייקל ג'ורדן, שפתח את הקריירה כשחקן 1-2, הפך עם השנים לשחקן 3. על נייט האפמן, סנטר בן סנטר באירופה (לפחות בשנתיים הקודמות), מדברים ב-NBA כ"סווינגר" - בין פאואר פורוורד לסנטר.
שחקן עמדה קלאסי הוא אחד שיכול לשחק רק בתפקיד הספציפי שלו, כמו אמיר כץ, לדוגמא. כץ היה שחקן 2 קלאסי. שחקן שמוגבל לקליעה בלבד, בגלל מגבלות גופניות (איטיות רגליים) ומגבלות טכניות (שליטה בכדור לא מספיק טובה בשביל גארד). לכן, כשמגדירים עמדות, אצל חלק גדול מהשחקנים אפשר לראות במהלך המשחק עצמו תנועות שאופיניות למספר עמדות על המגרש. שחקן 1-2 שיכול לשחק גם כ-3 או 4 יכול לנצל את זה על המגן שלו, שסביר להניח שיהיה תואם פחות או יותר בממדים שלו לעמדה המקורית.