פוטבול: עיקול של ההוצאה לפועל

מכיוון שיאיר לפיד הלך פרש לו לפוליטיקה והחור עדיין לא התמלא, אני אקח את מקומו לשניה ("7 ימים", אני זמין אם אתם רוצים. כמובן, אני רוצה לפחות את אותה משכורת): "מה זה להיות אוהד ספורט?"

להיות אוהד ספורט זה לפתוח טלוויזיה, לראות שני אנשים שלא הכרת מעולם משחקים דוקים בינהם – ולבחור צד.

להיות אוהד ספורט זה לדעת שאף פעם לא היית יכול להיות ספורטאי אמיתי, אבל אם רק היו נותנים לך הזדמנות אחת על המגרש...

להיות אוהד ספורט זה להבין שלא תמיד הקבוצה היותר טובה מנצחת – ועדיין לנסות להסביר למה היא כן היתה יותר טובה.

להיות אוהד ספורט זה להבין שיכולה להיות רק אלופה אחת – ולהתאכזב כל פעם מחדש שזאת לא הקבוצה שלך.

להיות אוהד ספורט זה להכיר בעובדה שתמיד יהיה יום ראשון הבא – ואם לא, שתמיד יהיה ספטמבר הבא.

להיות אוהד ספורט זה להבין ששלמה שרף לא ממש טעה כשדיבר על השפיץ של הנעל.

הבלוג של אריאל גרייזס

אם תרשו לי שניה, אני אתמקד בנקודה האחרונה. אחד הדברים שהם הכי בעייתיים בספורט מבחינת אוהדים זה להבין שלא תמיד הקבוצה הכי טובה תנצח ואפילו במפגש הקצוות הכי גדול, לקבוצה הפחות טובה יש סיכוי מסוים לנצח. בכדורגל זה באמת הרבה פעמים עניין של השפיץ של הנעל. גם בפוטבול, כמובן, אבל הרבה פחות ממה שניתן היה לחשוב. לא, פוטבול הוא משחק מתוכנן מראש. כל מהלך על המגרש הוא משהו שנוסה באימונים פעם אחר פעם ולכן בסופו של דבר אם מהלך מסוים מצליח זה אמנם נובע גם מהשפיץ של הנעל אבל לא פחות מזה למה שהאמריקאים קוראים – אקסקיושן. הביצוע. ככל שקבוצה מאומנת טוב יותר, היא תוכל לבצע את המהלכים שלה בצורה מדויקת יותר – ותשאיר ליד המקרה כמה שפחות.

קחו למשל את המשחק בין אטלנטה לג'איינטס. התוצאה הסופית בו טיפה משקרת. במחצית הג'איינטס ירדו ביתרון קלוש של 5 נקודות ולא היה חסר הרבה שהם יהיו בפיגור. מה היה חסר? שהרסיברים של הפלקונס לא ישמיטו כל כך הרבה כדורים, למשל. או שהם יצליחו להמיר את הדאון הרביעי – פעמיים – שהם הלכו עליו.

הנה הנקודה – הרבה מאוד פרשנים יירדו על ההחלטה של מייק סמית' ללכת על הדאון הרביעי ההוא במקום לבעוט את הפילד גול ולקחת את הנקודות. אבל לטעמי זאת החלטה סבירה לחלוטין – הליגה של היום היא כזאת שבה אתה חייב לנצל למקסימום את ההזדמנויות שלך ברד-זון. לא, הבעיה היא לא בהחלטה להמיר את הדאון הרביעי אלא בביצוע. אפשר לעשות את זה עם סניק – אלוהים יודע שבריידי, למשל, עושה את זה לפחות פעמיים במשחק – ואפשר לעשות את זה עם ריצה דרך האמצע – שוב, חצי מהקבוצות בליגה יודעות לעשות את זה – אבל צריך שהקבוצה שלך תדע לבצע את המהלך שבו בחרת לשלמות. במקרה של אטלנטה, בשתי הפעמיים מה שמנע מהם להצליח היא רמת הביצוע שלהם. כאילו הם לא התאמנו על זה מספיק. או לפחות התאמנו על זה פחות מהצד השני.

דיברתי לפני כמה שבועות על איך מרבית המאמנים בליגה מקבלים החלטות מתוך הרגש ולא מתוך מחשבה תחילה. ההחלטות של סמית' ללכת על דאון רביעי לא היו שגויות פר הגדרה – עם איך שההתקפות בליגה נראות זה לא מופרך בכלל לחשוב שכל דרייב ברד זון שלא מסתיים בט"ד הוא בזבוז – הן היו שגויות כי הן באו מהלב. הוא הרגיש כל כך קרוב לדאון הראשון שהרגש אמר לו ללכת על זה – בדיוק כמו שכולנו היינו עושים בפלייסטיישן שלנו. תגידו – גם ביל בליצ'יק היה מקבל בדיוק את אותה החלטה – וזה נכון – רק שבליצ'יק לא עושה את זה מתוך רגש. בליצ'יק יודע שהקבוצה שלו מאומנת מספיק בלהמיר את המהלכים הללו ולכן הוא הולך על זה, בעוד מייק סמית פשוט רוצה להשיג את זה, רוצה נורא, לא משנה שלק"ב שלו אין מושג איך לעשות את המהלך הזה. וזה ההבדל בין לעבור לשלב הבא או לעוף כל שנה בסיבוב הראשון של הפלייאוף. אקסקיושן.

- אם דיברתי על הרגש של סמית' – זה רק הבירה והעשן בפאב או שבאמת ראיתי את סמית' דומע על הקווים בסוף המשחק?

- ודרך אגב, גם דטרויט נכשלה בדיוק בביצוע של המהלך הזה על סף האנדזון, רק שזה לא היה בדאון רביעי אז מעטים שמו לב.

- עוד משהו שאוהד ספורט יודע עמוק בפנים – אחרי שמורידים את כל הכישרון ואת כל היכולת (וכמובן, את הביצוע), מה שעושה את ההבדל הרבה פעמים בין קבוצה מנצחת למפסידה זה רמת האינטנסיביות של הקבוצה. מי רוצה את זה יותר. ובראשון בלילה, דנבר פשוט רצתה את זה יותר. היא עלתה למגרש – כמו שאנדרדוג עולה הרבה פעמים – להוכיח לכולם שהם טועים. פיטסבורג, לעומת זאת, עלתה למגרש כדי לנצח. היא הרגישה שהמשחק הזה מגיע לה כי היא טובה יותר. לקח לפיטסבורג ולביג בן חצי שלם כדי לגלות שדנבר לא מתכוונת לתת להם את המשחק הזה על מגש של כסף ואחרי שהם התאוששו והצליחו להשוות הם שוב פעם שקעו לתוך אותה הרגשה שקורית הרבה מאוד פעמים לקבוצות שחוזרות מפיגור – שמקאמבק כזה הקבוצה השניה כבר לא תתאושש. ואולי זה הדבר העיקרי שטיבו הנחיל לקבוצה הזאת של דנבר – התחושה ששום דבר אף פעם לא גמור. הטאצ'דאון של תומאס היה כולו נחישות מהצד שלו ורפיסות מצד ההגנה של פיטסבורג.

- ושוב, ביצוע מושלם בצד אחד וביצוע כושל של תיקול פשוט מהצד השני.

- סיבה מספר 249 שאני שונא אינסטנט ריפליי – אם השופט טעה כששרק לט"ד אז יש ריוויו אוטומטי, אבל אם שופט טעה כששרק שלא היה ט"ד ולאותה קבוצה נגמרו הצ'אלנג'ס – אז הוא אכל אותה. גם הקבוצה.

- 600 פלוס יארד שמו ניו אורלינס על דטרויט, שיא פלייאוף חדש. יש כאלו שאוהבים את זה – אני ממש לא משתגע על זה. משהו ב-DNA של הליגה הזאת נדפק לגמרי.

- בקיצור, יפוצצו הדומים לאלתר!

- ובכלל, לא הגיע הזמן לאיזה משחק שלג אמיתי טוב?

- משהו קטן על אוהדי דנבר – נכון, הם אוהדים מצוינים והכל, אבל שאגת ה"אינ-קומ-פ-ליט" שלהם היא אחד הדברים הכי מעצבנים בפוטבול. וזה גם קצת אירוני בהתחשב בק"ב שלהם כרגע.

- אני חושב שיש הרבה לקחים שהפלייאוף הזה מלמד אותנו עד עכשיו, אבל הלקח מספר אחד הוא די פשוט וגם לא ממש חדש - אף אחד לא יודע כלום. כן, דטרויט וניו אורלינס נתנו לו את קרב היריות שציפינו לו אבל חוץ ממנו מה עוד קיבלנו? יוסטון, שכולם סגרו עליה את הגולל אחרי השבועות האחרונים, מנצחת די בקלות את סינסי. הסטילרס, עם הגנת המסירה הטובה בליגה, נותנים הכי הרבה יארדים באוויר לק"ב המוסר הגרוע בליגה (סטטיסטית, סטטיסטית) ודנבר – שעד המשחק הזה נתנה את הרבע השני הכי גרוע בליגה וידעה לחזור ברבע הרביעי – היא זאת שפותחת פער ברבע השני ומפסידה אותו ברביעי. מה השלב הבא, ההגנה של הפטריוטס תעצור מישהו?

- בקיצור, לנסות להסיק משהו על הפלייאוף ממה שקרה בעונה הסדירה הוא על אחריותו של המנחש בלבד.

סיבה מספר 250 שאני שונא אינסטנט ריפליי – אם שופט טעה כששרק לפאמבל במקום אינקומפליט אז אפשר לבדוק את זה, אבל אם שופט טעה כששרק לאינקומפליט במקום לפאמבל – אז הוא אכל אותה. גם הקבוצה.

- אין לי הרבה מה להגיד על המשחק בין סינסי ליוסטון – סך הכל המשחק הזה לא עניין אותי יותר מדי וקשה לי לראות את המנצחת בו עוברת את הרייבנס אם האחרונים ממוקדים (אם גדול, אני יודע). אבל דבר אחד אני יכול להגיד לכם – היה כיף לראות קבוצה שאשכרה משיגה את היארדים שלה על הקרקע ולא באוויר.

- אפשר להגיד הרבה דברים על ביג בן – הוא בטח לא הטיפוס הכי סימפטי בעולם, אבל אין בעולם הפוטבול קומפטיטור כמוהו. הט"ד המשווה שלו הוא פשוט מהלך גדול.

- לא, זאת לא התערבות אלוהית. את אלוהים לא מעניין מי מנצח בפוטבול.