לא ראיתם את זה בא

השבועיים הראשונים כוללים כמות מרשימה של סיפורים מעניינים גם מחוץ לקונטנדריות. רובם, לצערנו, קשורים לפציעות והיעדרויות של שחקנים (השיאן כרגע הוא סטפן קרי שנפצע כבר שלוש פעמים השנה). סוג אחר של סיפורים הם הצפויים - הניקס מגלים שגארדים, הגנה ויכולת מסירה אלה דברים חשובים בכדורסל, בוסטון מגלה שהשחקנים שלה זקנים, אינדיאנה מגלה שעם הרבה שחקנים טובים ומאמן טוב ניתן להשיג ניצחונות. אלה הסיפורים הפחות צפויים של פתיחת העונה.

מזמן לא היה מקרה מובהק כל כך של ניצחון שחקנים על המאמן. זה מעניין במיוחד כי השחקנים הם לא סופרסטארים מוכחים אלא ילדים בעייתיים, בעיקר דמרקוס קאזינס שקשה מאוד שלא לקשר בין הפיצוץ שהוא יצר לפני כמה ימים לפיטורים של פול ווסטפאל. באופן מפתיע, אני מוצא את עצמי בצד של השחקנים בסיפור הזה. ווסטפאל היה צריך ללכת מזמן, הוא איבד שליטה בחדר ההלבשה ואיבד את היכולת לנהל את הקבוצה הלא פשוטה הזאת.

כרגע ג'ף פטרי מינה למאמן את העוזר קית' סמארט שפיתח מומחיות בכניסה לסיטואציות בלתי אפשריות (הוא החליף גם את דון נלסון בגולדן סטייט). אבל מה שהקינגס באמת צריכים כרגע זה מאמן רס"ר, או במונחים אמריקאיים - מישהו עם ראש של מאמן מכללות. קאזינס, טייריק אוונס, ג'ימר פרידט ומרקוס תורנטון זקוקים יותר מכל ליד מכוונת, מישהו שהם יידעו להעריך גם כשהוא צועק עליהם. היכולת של פטרי למצוא אחד כזה עשויה להכריע את גורל השנים הקרובות של הקבוצה.

לקח לעונה הזאת בסך הכל שבוע עד שאמרתי לעצמי את המשפט המשונה: "אני חייב לראות משחק של מינסוטה". החבורה המוכשרת של ריק אדלמן עדיין מפסידה ברוב המשחקים שלה, אבל כבר הפכה לצפיית חובה. מדי פעם היא משיגה ניצחון מרשים - די ברור שהקבוצה הזאת שבסוף גם תתחיל לנצח.

אמרנו מינסוטה, אמרנו שני שמות. הצפוי הוא קווין לאב, שהצליח לבצע קפיצת מדרגה נוספת אחרי הפריצה בעונה שעברה. הוא לוקח יותר אחריות, פיתח קליעה בסטפ-בק שאין דרך לעצור, ומהמובילים בליגה גם בקליעת שלשות, גם בהליכות לקו העונשין וכמובן גם בריבאונד. השם הפחות צפוי הוא ריקי רוביו. לא ברור מה ראינו בברצלונה בשנתיים האחרונות, אבל הריקי שהגיע למינסוטה זה השחקן שחלמנו עליו כשהוא היה בן 17. הוא רואה משחק ברמה הגבוהה ביותר, מסוגל להגיע לטבעת ובאופן מפתיע במיוחד קולע שלשות באחוזים נפלאים. הקהל המקומי כבר מאוהב ונכון לעכשיו הוא המועמד המוביל לתואר רוקי העונה ואחד השחקנים המלהיבים ב-NBA.

כאשר כל הגדולות במערב אפופות סימני שאלה, פתאום יש צ'אנס לקבוצה לא צפויה לכבוש את הפסגה בקונפרנס הצפוף. עדיין מאוד מוקדם, אבל פורטלנד, שכרגע נמצאת במקום הראשון, נראית כמו הקבוצה הזאת. היא לא רק מנצחת, היא מרשימה בכל משחק שלה. ג'רלד וואלאס, תעלומה בכל שנה מחדש, התעורר על הצד הנכון של העונה, ג'מאל קרופורד הוא תוספת כוח רצינית, ופתאום הבלייזרס נראים כמו החבילה ההתקפית המושלמת. זה קורה למרות שריימונד פלטון וקרופורד עדיין לא מצאו את הידית ולמרות שניקולה באטום לא כל כך בעניינים, כך שיש להם לאן להתפתח. כמובן, כל זה תלוי ביכולת של חבורת המועדים הזאת להישאר יחסית בריאה.

אולי זאת השראה מנוביצקי, אולי השפעה של קווין לאב, אבל אחת התופעות הבולטות של פתיחת העונה היא שהגבוה הלבן המסורתי מרים את ראשו. כן, זה שנחשב למגושם מדי, לא מספיק אתלטי, חור בהגנה, שקבוצות חשבו חמש פעמים לפני שבחרו בו בדראפט למרות שהצטיין באירופה או במכללות.

הבולט ברשימה הזאת הוא אנדראה ברניאני, שדווקא נבחר ראשון בדראפט אבל התקשה להצדיק את ההשקעה. השנה האיטלקי חד ומפוקס מתמיד, ועם 24 נקודות למשחק הוא גם מהסקוררים הבולטים בליגה. הפריצה הכי פחות צפויה שייכת לספנסר הוז של פילדלפיה, שבלי שום אינדיקציה התפוצץ עד כה עם 13 נקודות, 11.4 ריבאונדים, 3.6 אסיסטים ו-2.2 גגות למשחק. ריאן אנדרסון הוא פתאום השחקן השני הכי טוב באורלנדו עם 19.7 נקודות למשחק, כולל 3.6 שלשות. בוריס דיאו לא ממש לבן, אבל עומד לחלוטין בקריטריונים של הרכות. השנה הוא הסנטר של שארלוט ומגיב לכך עם מספרים נפלאים. שווה לעקוב אחרי החבורה הזאת, ולבדוק האם יש לה את היכולת להתמיד.